קבר הרמח"ל

רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל – נולד בפאדובה שבאיטליה בשנת תס"ז (1707 לסה"נ), לאביו יעקב ולאמו דיאמנטה. משפחת לוצאטו הייתה משפחה יהודית חשובה, והיא מתועדת בהקשרים שונים ברישומי הרשויות באותם ימים. סמל המשפחה נמצא חקוק באבן, ובו תרנגול עומד על ענף כשמעליו ירח וכוכבים. בצעירותו למד הרמח"ל אצל הרב המקובל מהר"י (הרב ישעיהו) בסאן. הוא התבלט במהירות כבעל כשרון יוצא דופן וזיכרון פנומנאלי, ואחד מתלמידיו העיד עליו כי בגיל 14 כבר ידע את כתבי האר"י הקדוש בעל-פה.

בראשית דרכו הסתיר הרמח"ל את השגותיו הרוחניות ועומק ידיעותיו. עד הגיעו לגיל 20 התפרסם הרמח"ל בעיקר בזכות חקר הלשון, והפיוטים והמחזות הספרותיים שכתב. כך למשל הוציא הרמח"ל ספר בשם "לשון ישרים" על דקדוק השפה העברית, וכן חיבר פיוטים – בין השאר לרגל חנוכת בית הכנסת בפאדובה. אולם בהדרגה החלו חידושיו להתפרסם. הרמח"ל עמד בראש חבורת לומדים שנקראה "מבקשי השם", והוא עצמו היה לומד תורה בפרישות ומייחד ייחודים עליונים. בלימודו זה היה מתגלה אליו "מגיד" מן השמים ומחדש לו דברים שלא שמעתם האוזן מעולם. בין השאר כתב הרמח"ל "תיקונים חדשים" במתכונת ובשפה דומה לזו של ספר "תיקוני זוהר". תיקונים אלו נוסדו על הפסוק האחרון שבתורה "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", והם נועדו להשלים את שבעים תיקוני הזוהר שנוסדו על פסוק ראשון שבתורה – "בראשית".

עולם התורה היהודי דאז התמודד עדיין עם שרידי השבתאות ועם הנזק העצום שחוללה משיחיות השקר של שבתאי צבי, ולתורתו של הרמח"ל קמו מתנגדים. בעקבות ההתנגדות הורה מהר"י בסאן לרמח"ל להמנע מפרסום כתביו הקבליים. במשך כמה שנים נמנע הרמח"ל מלכתוב בשפה קבלית, וספריו מאותה תקופה  (לדוגמא "דעת תבונות") מתאפיינים בשפה שכלתנית ובסגנון פילוסופי. 

כתביו של הרמח"ל הוסיפו לעמוד במרכז תשומת הלב החשדנית של חלק מרבני אירופה, והפולמוס סביבו לא דעך. באחד מכתביו נמצאו שוב רמזים ורעיונות קבליים שנחשבו כהפרה של הסיכום שהושג עמו. 

בשהותו בפרנקפורט נקרא הרמח"ל לדין תורה אצל חכמיה, והם הורו לו להישבע שוב שלא יפרסם דבר מכתביו. משערים כי תיבה ובה מרבית כתביו נלקחה ממנו בהסכמתו, והדיינים הורו לקבור או לשרוף את מה שהיה בתוכה. חלק מן הכתבים אבדו לנצח, וחלקם שרדו מעותקים שנעשו קודם לכן על-ידי תלמידיו. 

לאחר העמדתו לדין לא חזר הרמח"ל לאיטליה, ובשנת תצ"ה (1735 לסה"נ) הגיע לאמסטרדם והחל לעסוק שם בליטוש יהלומים. הוא המשיך ללמוד וקיים חלופת מכתבים ענפה עם תלמידיו באיטליה, ממנה משתמע כי הוא מקבל את שרפת ספריו כגזרה משמים. בתקופה זו הוציא את ספר "מסילת ישרים" – ספר הכתוב בשפה שווה לכל נפש ועוסק בהדרכת האדם ללכת בדרך ישרה. בשנת תק"ג (1743) הגיע הרמח"ל לעכו (בגיל 36) וכעבור שנים אחדות נפטר. 

ספר "מסילת ישרים" הפך לאחד מספרי המוסר הנלמדים ביותר בכל קהילות ישראל, ובעקבותיו הלכו והתקבלו במרוצת השנים גם שאר ספריו. המגיד הר"ר דב בער ממעזריטש אמר עליו כי ייתכן ודורו לא היה ראוי עדיין לגילויי תורתו, והגאון מוילנא לבש בגדי חג כשקיבל לידיו את ספרו "מסילת ישרים", ואמר שאילו היה רמח"ל בחיים היה צועד אליו ברגל כדי ללמוד מחכמתו. יש כיום המשווים את כשרונו הלשוני ספרותי לרמתם של גדולי פייטני ימי הביניים, ואפילו רואים בו ממבשרי הספרות העברית החדשה. את כתביו הקבליים ששרדו לומדים כיום בחוגים רבים, מתוך הכרה בתרומתם הייחודית להבנתה של החידה הגדולה – "לדעת הנהגתו של הרצון (הא-להי) העליון".