banner icon

קבר רבי חייא ובניו

Line
banner icon

"גדולים מעשי חייא" (בבא מציעא פ"ה ע"ב)

מאחרוני התנאים, עורך התוספתא. עלה מבבל והיה תלמיד של רבי יהודה הנשיא. 

רבי חייא "רוֹבָּה" (= כלומר "הגדול") חי בטבריה בתקופת המעבר שבין ימי המשנה והתלמוד. היה בקי בהלכה ובאגדה כאחד. בגלל פסקי הלכה מסוימים שהקיל בהם, כינו אותו: "הבבלי מתיר האיסורים" [שבת סף ס' ע"ב]. היה נשוי ליהודית, ונולדו להם שני זוגות תאומים.

 

רבי חייא עסק רבות בהפצת התורה – שבכתב ושבעל-פה – בכל ישראל. מסופר כי ריש לקיש היה מציין את מערות קבורה, אך כשהגיע למערתו של רבי חייא – נעלמה ממנו. חלשה דעתו ואמר: "ריבונו של עולם, לא פלפלתי תורה כמותו?" יצאה בת קול ואמרה: תורה כמותו פלפלת, אבל תורה כמותו לא ריבצת (בבא מציעא דף פ"ה ע"א). מלבד הפצת תורה, ליקט רבי חייא אלפי ברייתות, ערך וניפה אותן ובירר היטב את נוסחן. חיבורו זה נקרא שם "תוספתא". 

  • תיאור המקום

    תלמיד הרמב"ן שביקר בארץ שנים אחדות אחרי פטירת הרמב"ן (בתחילת המאה הארבע עשרה למניינם) כתב: "משם (=מחוקוק) הלכנו לטבריא. ושם מערה בחצי שיפוע ההר, לרבי חייא ובניו ותלמידיו". תיאור קברם של רבי חייא ובניו מופיע באופן מפורט בשער הגלגולים של רבי חיים ויטאל (תלמידו של רבי יצחק לוריא – האר"י), שכתב: "ושם בהר ההוא אשר שם קוברים מתיהם אנשי טבריה, ויש שם אכסדרה אחת בנויה בג' כותלים וקורין אותה העולם מערת רבי חייא ובניו. ודע כי באותם החלונות שיש בכותל הצפוני, שם קבורים רבי חייא ויהודה וחזקיה בניו…"

  • אודות רבי חייא

    רבי חייא הגדול נולד בבבל ביישוב בשם כפרי, שהיה סמוך לעיר הגדולה סורא. הוא עלה לארץ ישראל עם אשתו ובניו וקבע את מושבו בעיר טבריה, ולמד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. רבי יהודה הנשיא החשיב מאוד את רבי חייא וקרא עליו את הפסוק "מארץ מרחק איש עצתי" (מנחות דף פ"ח ע"א), והיה משתבח בו ואומר שהוא "אדם גדול" "אדם קדוש" (בראשית רבה, פרשת נח, פרשה ל"ג סי' ג'). רבי חייא היה שליחו ובא כוחו של רבינו הקדוש לפסיקת הלכה, לישיבה בדין ואף לקידוש החודש – ורבי יהודה הנשיא סמך עליו בכל עניין. לעיתים אפילו ביטל דעתו מפני זו של רבי חייא, וכך אירע שבשאלה שנשאלה בבית המדרש, אמר רבי יהודה הנשיא לשואל: "הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא" (עבודה זרה דף ל"ו ע"ב). לפרנסתו עסק בפשתן (ירושלמי בבא מציעא פרק ה' הלכה ו') ובמשי (בראשית רבה וישלח פרשה ע"ז סי' ב). 

     

    בגמרא (כתובות דף ק"ג ע"א) מסופר כי לפני פטירתו מינה רבי יהודה הנשיא לתפקידים הציבוריים שנשא, את גמליאל ואת שמעון בניו, וכן את חנינא בר חמא. אך על רבי חייא לא הטיל תפקיד ציבורי, כי היה עוסק במצוות, ורבי יהודה הנשיא לא רצה לגרום לו להתבטל מעיסוקיו אלו.

     

    כאשר נוצר מתח בין רבי חייא לרבי חנינא, טען רבי חנינא כי אם תשכח תורה מישראל, הוא זה שיכול להשיב את התורה הנשכחת מכוח חכמתו ופלפולו. ועל כך השיב לו רבי חייא כי אין חשש כזה, מאחר שהוא – רבי חייא – ידאג לכך שכלל לא יתהוה מצב שבו ח"ו תשכח התורה. והוא הסביר שיעשה זאת על ידי הוראת התורה לילדי ישראל, באופן שבו ידאג לכל ההכנות הנצרכות לצורך זה מן היסוד. כי הוא יזרע פשתן, ומן הפשתן יעשה חבלים ויפרוש מצודות כדי לצוד צבאים, ומן העור של הצבאים יכין קלף לכתיבת ספרים, ויכתוב חומשים שאותם יחלק לקבוצות קטנות של תלמידים שאותן ימסור למורים שונים, וכמו כן ידאג לכך שגם את ששת סדרי המשנה ילמדו התלמידים בקבוצות השונות, ולאחר מכן יושיב את התלמידים עצמם זה עם זה, כדי שכל אחד מהם ילמד תלמיד מקבוצה אחרת את מה שלמד הוא בקבוצה שלו. על מעשיו אלו קרא עליו רבי יהודה הנשיא: "גדולים מעשה חייא" (כתובות שם).

     

    רבי חייא נחשב כדמות מעבר בין תקופת התנאים והאמוראים. בהקשרים מסוימים הוא מופיע כחולק על דברי תנאים אחרים, ובמקרים אחרים הובאו דבריו כדברי אחד האמוראים. מפעלו הגדול היה – יחד עם רבי הושעיא – איסוף מקורות תנאים רבים שלא נכנסו למשנה אך הם חיוניים להבנתה ולהשלמת התמונה ההלכתית. מקורות אלו נקראים "ברייתות" שפירושו בשפה הארמית הוא "חיצוניות" כלומר חיצוניות למשנה. חיבור זה מוכר לנו כיום בשם "תוספתא". בזמנם של חכמי התלמוד היו קיימים עוד מקורות של ברייתות, אך לא תמיד הן נחשבו למסירות מדויקות של דברי התנאים, זאת לעומת אוסף הברייתות של רבי חייא ושל רבי הושעיא שנחשבו למדויקות ואמינות במיוחד.

     

    בניו יהודה וחזקיה היו תלמידו, אך מלבדם למד מפיו גם אחיינו אשר שמו היה "אבא", אך הוא מכונה בתלמוד בשם "רב" . בשליחותו של דודו חזר רב לבבל לאחר כמה שנים בהן למד בארץ ישראל, והקים את הישיבה הגדולה בסורא – אחת משתי הישיבות הגדולות של בבל שעמדו בתפארתן במשך שמונה מאות שנה. 

     

    רבי חייא היה נזהר בכבוד הבריות. פעם אחת נכנס לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא תלמיד שאכל שום, וריח לא נעים נדף מפיו. שאל רבי יהודה הנשיא: "מיהו שאכל שום?", שכן הריח הפריע לו בעת הלימוד. קם רבי חייא ויצא, קמו אחריו כל התלמידים ויצאו אף הם. כעס עליו רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא על שציער את אביו. הסביר לו רבי חייא כי לא הוא היה זה שאכל שום, וכי הוא יצא מבית המדרש ונטל על עצמו את האחריות למעשה, כדי למנוע בושה מאותו תלמיד שאכל שום (סנהדרין דף י"א ע"א). 

     

    הגמרא מספרת כי אשתו של רבי חייא הייתה מצערת אותו, ואף על פי כן נהג בה כבוד רב. כאשר שאלו אותו תלמידיו על כך אמר להם: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" – ועל כך כבר הן ראויות להכרת הטוב. 

     

    אליהו הנביא היה מתגלה לרבי יהודה הנשיא, והוא גילה לרבי יהודה הנשיא כי כוח התפילה של רבי חייא ובניו כאחד, שקול כנגד תפילת של שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב כאשר הם מתפללים יחד. פעם אחת גזרו תענית על עצירת הגשמים, ורבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא ובניו לעבור יחד כשליחי ציבור לפני התיבה. וכאשר אמרו בתפילתם:  "משיב הרוח" – נשבה מיד רוח; וכאשר אמרו בתפילתם: "מוריד הגשם" – ירד מייד גשם. וכשראו מן השמים את כוח תפילתם ויכולתם להביא לתחיית המתים קודם הזמן, נשלח אליהו להסיח את דעתם כדי שלא יגיעו לסיום הברכה ויאמרו את המילים "מחיה המתים" (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב). על אף מעלת התפילה הזו לא החזיק רבי חייא טובה לעצמו, והיה נוהג לומר כי מעולם לא הצליח לכוון בתפילתו כראוי. כאשר נפטר רבי חייא היה מקומו בגן עדן כל כך גבוה, שהיה היחיד שלא ניתן היה אף להסתכל לכיוונו. 

     

המשך קריאה אודות המקום

כאשר הגיע זמנו של רבי חייא להפטר מן העולם, לא יכול היה מלאך המוות להתקרב אליו, משום שלא פסק מלעסוק בתורה ובמצוות. לבסוף נדמה לו מלאך המוות כאיש עני ובא לבקש ממנו שיעשה עמו חסד. שאל אותו רבי חייא כיצד יוכל לעזור לו, ומלאך המוות השיב שהוא נשלח לקחתו, ולמה לא יסייע לו רבי חייא בכך כפי שהוא מסייע תמיד לכל דורש. כאשר נוכח רבי חייא לדעת כי אכן מלאך המוות עומד בפניו, הפקיד עצמו בידיו ונפטר מן העולם. (מועד קטן דף כ"ח ע"א).

 

לקבר נקשרו סיפורי מופתים רבים. בין המפורסמים שבהם סיפור הצלת העיר טבריה בימי רבי חיים אבולעפיה מן המצור שהושם עליה, וכן סיפור ירידת הגשמים לאחר תקופת בצורת ארוכה בזכות תפילתו של רבי נחמן מהורודנקה בקבר רבי חייא ובניו. 

 

הקבר נמצא כאמור בטבריה "בחצי שיפוע ההר" כדברי תלמיד הרמב"ן, במורד ההר המשקיף אל מול ימת הכנרת. כיום גרם מדרגות מוליך מן הרחוב אל מצבת אבן מחופה שיש, שסביבה רחבה קטנה ומעליה סככה. 

 

בשולי הדברים יש לציין כי לפי דברי תלמיד הרמב"ן הנ"ל במקום יש מערת קבורה, וגם בדברי רבי חיים ויטאל הנ"ל מתוארת שם מערת קבורה עם כוכים ("חלונות" בלשונו), וכיום באתר לא מוכרת מערה שכזו. ועוד יש לציין כי רבי חיים ויטאל כתב אחרי תיאור המערה: "תעלה משם במעלה ההר ההא לצד מערב ונוטה מאוד לצד דרום ושם רבי עקיבא", כלומר מערת רבי חייא היא מצפון מזרח קבר רבי עקיבא, וגם זה אינו תואם לאתר מהקובל (אם לא שנניח שנפלה כאן איזו טעות סופר בהדפסה). ומשום כך יש מי שמבקש לראות במערת קבורה אחרת בסביבה הקרובה, את מקום הקבר שמזוהה על ידי רבי חיים ויטאל.

 

דילוג לתוכן