מערת אביי ורבא

שתי ישיבות גדולות התקיימו בבבל לאורך מאות שנים: סורא ופומבדיתא. בראש ישיבת פומבדיתא עמד במשך שנים רבה בר נחמני, דודו של אביי. אביי היה יתום מלידה משני הוריו (קדושין ל"א ע"ב), והוא גדל אצל דודו ולמד אצלו מגיל צעיר. יש דעה ששמו הפרטי היה באמת "נחמני", וכי רבה בר נחמני לא רצה להשתמש בשם של אביו כאשר דיבר עם אחינו היתום שאותו גידל, וקרא לו "אביי" שפירושו בארמית הוא כמו "אבי". ומכיוון שהיה מאבות הדור (כלומר מגדולי הדור) המשיכו חכמי לקרא לו בשם זה (הערוך בערך אביי, מתוך תשובה של רבינו ניסים גאון). מאידך לדעת רשי"י נחמני הוא כינוי שניתן לו משום שגדל ולמד בבית רבה בר נחמני (רש"י גיטין ל"ד ע"ב), ואם כן אביי הוא שמו הפרטי (ושם זה אכן היה שם פרטי מצוי בתקופה ההיא, ומצינו בתלמוד כמו אביי בר אבין, ואביי בר הונא).  כאמור הכל קראו לו אביי, אבל רבא לבדו קרא לו בשם נחמני, בהיותו חברו עוד מן התקופה בה למדו לפני רבה (הגר"א יו"ד סי' ר"מ ס"ק ז').

 

רבה שגידל את אביי, וגם לימדו תורה, היה מכונה בתואר "עוקר הרים" בגלל דרכו המעמיקה והחריפה בניתוח ההלכות. ומצינו לעיתים בגמרא דוגמאות לכך שרבה היה מלמד את אביי ובתוך כדי כך הציג דברים בצורה שתעודד את תלמידו להעמיק בצורה חדה בעניין (ברכות ל"ג ע"ב ועוד).

 

לאחר פטירתו של רבה ישב רב יוסף על כס ראש הישיבה. רב יוסף, שהיה תלמיד חבר ובר פלוגתא של רבה לאורך שנים רבות, היה מכונה בשם "סיני" בגלל רוחב ידיעותיו. גם אותו החשיבו אביי ורבא כרבם ונהגו בו כבוד גדול. אביי היה עומד מפניו "כבר כשראה את אוזן חמורו מרחוק" [קידושין דף ל"ג ע"א], ואילו רבא כשהיה נפטר ממנו לשלום היה צועד לאחור כשפניו אל רבו בדרך כבוד עד כי ניגפו רגליו ונפצעו [חולין דף קל"ג ע"א]. 

 

ארבעה חכמים שהיו באותו דור והם אביי, רבא, רבי זירא ורבה בר מתנה הוצרכו למנות להם ראש (יש מן המפרשים שכתבו שהכוונה אי לראש הישיבה, וזה היה לאחר פטירתו של רב יוסף). והם קבעו ביניהם כי מי שיאמר סברא ששאר החכמים לא יוכלו לסתור אותה הוא יתמנה לראש. והיחיד שעמד במבחן היה אביי. והוא התמנה לראש הישיבה בעיר פומבדיתא אחרי רב יוסף.

 

בעניינים שונים בעיקר בתחום הרפואה, מסר אביי דברים שאמר עליהם: "אמרה לי אם", אך בגמרא (קדושין ל"א ע"ב) מבואר שדברים אלו מסר אביי בשם אומנתו אשר גידלה אותו, שהרי אמו נפטרה בזמן בלידתה אותו.

 

אביי עסק לפרנסתו בחקלאות (גיטין ס' ע"ב), מנישואיו הראשונים נולדו לאביי כמה בנים ובנות, ביניהם האמורא רב ביבי בר אביי. לאחר שנפטרה רעייתו נשא לאשה את חומה, נכדתו של רב יהודה בר יחזקאל, ראש ישיבת פומבדיתא הראשון. חומה הייתה אלמנתם של שני אמוראים אחרים, ושניהם נפטרו לאחר הנישואין, וזמן מה לאחר נישואיו לחומה נפטר גם הוא, והוא בן ששים שנה.

 

לאחר פטירתו של אביי התמנה רבא לראש הישיבה. שמו של רבא היה "אבא" והצורה "רבא" היא צורה מקוצרת של "רב אבא" (הערוך בערך אביי בשם רבינו ניסים גאון). את עיקר תורתו למד רבא אצל רב נחמן (שבת מ"ז ע"ב; עירובין מ"ג ע"ב ועוד), שהיה ראש ישיבת נהרדעא. 

 

כפי שמסר אותה רב שרירא גאון באגרתו, ישיבת נהרדיעא חרבה בימי הפרעות של פפא בר נצר ואנשיה עברו לפומבדיתא ולעוד ערים. פומבדיתא נחשבה לחשובה בין הערים, ושם כיהנו כראשי הישיבה רבה בר נחמני ואביי. רבא התגורר בעיר מחוזא הסמוכה לפומבדיתא, וגם כאשר התמנה לראש הישיבה המשיך לגור במחוזא, וישיבת פומבדיתא העתיקה את פעילותה לשם, ובאותן שנים פסקה זמנית פעילותה של ישיבת סורא, ורבא הפך לבעל הסמכות הגדולה ביותר בבבל, ובכך התקיימה בו ברכתו של רב יוסף "יהי רצון שיינשא ראשך על כל בני העיר" [יומא דף נ"ג ע"א, מתורגם].

 

רבא העיד על עצמו כי מן השמיים נעתרו לשתיים מתוך שלוש תפילותיו. ביקש להיות חכם כרב הונא – ונענו לו; ביקש להיות עשיר כרב חסדא – ונענו לו; ביקש להיות עניו כרבה בר רב הונא – ולא נענו לו (מו"ק כ"ח ע"א). הוא היה נשוי לבתו של רב חסדא (שבת קכ"ט ע"א), ובניהם היו אף הם תלמידי חכמים. בשל מעמדו הרם היו לו גם קשרים טובים עם השלטונות הבבליים באותם ימים. 

 

רבא הדגיש את העיסוק בתורה ומעלתו הגדולה העולה אף על מעלת התפילה, ופעם אחת כשראה את רב המנונא מאריך בתפילתו אמר "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" [שבת דף י' ע"א]. באחד הימים, כשהיה שקוע כל כולו בלימוד, נמעכו אצבעותיו תחת רגליו והיו שותתות דם, והוא אפילו לא הבחין בכך [שבת דף פ"ח ע"א]. 

 

כאשר נטה רבא למות היה מתיירא מפני מלאך המוות, שכיוון שניתנה לו רשות לקחת נפשו של אדם אינו מבדיל בין גדול לקטן [מו"ק דף כ"ח ע"א]. אך לבסוף הייתה מיתתו של רבא קלה "כדקירה של הקזת דם" [שם]. ומסופר כי אפילו נהר החידקל התאבל על לכתו, עד כי דבקו גדותיו זו לזו מחמת הצער שהיה בעולם [שם דף כ"ה ע"ב].

 

נוהגים לעלות לקברם של אביי ורבא כדי להתפלל להצלחה בלימוד התורה.