מערת אביי ורבא

שתי ישיבות גדולות התקיימו בבבל לאורך מאות שנים: סורא ופומבדיתא. בראש ישיבת פומבדיתא עמד במשך שנים רבה בר נחמני, דודו של אביי. אביי היה יתום מהוריו, והוא גדל אצל דודו ולמד אצלו מגיל צעיר. במשך תקופה מסוימת ישב לצדו על ספסל הלימודים גם רבא, בן העיר הסמוכה מחוזא. רבה, שהיה מכונה בשם "עוקר הרים" על שום דרכו להתפלפל בלימודו, היה מחדד את שני הילדים הקטנים בשאלותיו, וממנו ספגו השניים את יסודות הפלפול התלמודי. לאחר פטירתו של רבה ישב רב יוסף על כס ראש הישיבה. רב יוסף, שהיה תלמיד חבר ובר פלוגתא של רבה לאורך שנים רבות, הצטיין בדרך לימוד שהעדיפה את הבקיאות על פני הפלפול, ולכן היה מכונה בשם "סיני". ממנו קיבלו רבא ואביי את רוחב הידיעה בכל מקצועות התורה, החל מפסוקי התנ"ך ותרגומם לארמית, וכלה במשניות ובברייתות שבכל ששה סדרי משנה. שניהם כיבדו במיוחד את רב יוסף: אביי היה עומד מפניו "כבר כשראה את אוזן חמורו מרחוק" [קידושין דף ל"ג ע"א], ואילו רבא כשהיה נפטר ממנו לשלום היה צועד לאחור כשפניו אל רבו בדרך כבוד עד כי ניגפו רגליו ונפצעו [חולין דף קל"ג ע"א]. 

לאחר פטירתו של רב יוסף היו ארבעה מועמדים למלא את מקומו בראש ישיבת פומבדיתא. מתוכם נבחר אביי, לאחר שהיה היחיד שהצליח להעלות סברה שאף אחד אחר מן החכמים לא הצליח להפריכה [הוריות דף י"ד ע"א]. מלבד בקיאותו וידיעותיו הרבות בתורה היה אביי בקי בחכמת העיבור וחישוב המולדות, בחכמת הטבע ובעלי החיים, וכן בשיחת השדים. האישה שגידלה אותו לאחר מות אמו לימדה אותו רפואות ובריאות הגוף, והוא מצטט משמה בתלמוד בלשון "אמרה לי אם" (ייתכן כי הייתה זו דודתו, אשתו של רבה בר נחמני].

אביי עסק לפרנסתו בחקלאות, וכן במכירת יין. מנישואיו הראשונים נולדו לאביי כמה בנים ובנות, ביניהם האמורא רב ביבי בר אביי. לאחר שנפטרה רעייתו נשא לאשה את חומה, נכדתו של רב יהודה בר יחזקאל, ראש ישיבת פומבדיתא הראשון. חומה הייתה אלמנתם של שני אמוראים אחרים, ושניהם נפטרו זמן קצר לאחר הנישואין. גורלו של אביי לא היה שונה, וזמן מה לאחר נישואיו לחומה נפטר גם הוא, והוא בן ששים שנה.

לאחר פטירתו של אביי התמנה רבא לראש הישיבה. את עיקר תורתו למד רבא אצל רב נחמן, שהיה ראש ישיבת נהרדעא עד שזו נחרבה בימי הפרעות של פפא בר נצר, וכן אצל רב חסדא ורב הונא תלמידי ישיבת סורא. רבא נותר לגור במחוזא עיר מולדתו, ובעקבות מינויו לראש הישיבה העתיקה ישיבת פומבדיתא את פעילותה לשם. על פי אגרת רב שרירא גאון, קהילות בבל כולן קיבלו את סמכותו של רבא, שכן באותן שנים פסקה זמנית פעילותה של ישיבת סורא, וכל יהודי בבל נסמכו על פסיקותיו והנהגתו הרוחנית של רבא. בכך התקיימה בו ברכתו של רב יוסף "יהי רצון שיינשא ראשך על כל בני העיר" [יומא דף נ"ג ע"א, מתורגם].

רבא העיד על עצמו כי מן השמיים נעתרו לשתיים מתוך שלוש תפילותיו. ביקש להיות חכם כרב הונא – ונענו לו; ביקש להיות עשיר כרב חסדא – ונענו לו; ביקש להיות עניו כרבה בר רב הונא – ולא נענו לו. הוא היה נשוי לבתו של רב חסדא, ובניהם היו אף הם תלמידי חכמים. בשל מעמדו הרם היו לו גם קשרים טובים עם השלטונות הבבליים באותם ימים. 

אהבתו לתורה לא ידעה גבול. הוא העדיף את הלימוד על פני התפילה, ופעם אחת כשראה את רב המנונא מאריך בתפילתו אמר "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" [שבת דף י' ע"א]. באחד הימים, כשהיה שקוע כל כולו בלימוד, נמעכו אצבעותיו תחת רגליו והיו שותתות דם, והוא אפילו לא הבחין בכך [שבת דף פ"ח ע"א]. 

כאשר נטה רבא למות היה מתיירא מפני מלאך המוות, שכיוון שניתנה לו רשות לקחת נפשו של אדם אינו מבדיל בין גדול לקטן [מו"ק דף כ"ח ע"א]. אך לבסוף הייתה מיתתו של רבא קלה "כדקירה של הקזת דם" [שם]. ומסופר כי אפילו נהר החידקל התאבל על לכתו, עד כי דבקו גדותיו זו לזו מחמת הצער שהיה בעולם [שם דף כ"ה ע"ב].

נוהגים לעלות לקברם של אביי ורבא כדי להתפלל להצלחה בלימוד התורה.