banner icon

קבר שמואל הנביא

Line
banner icon

" וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמה". (שמואל-א כ"ה)

שמואל הנביא הוא בנם של חנה ואלקנה. נביא, אחרון המנהיגים בתקופת השופטים, אשר משח את המלכים הראשונים בישראל.

 

שמואל הוקדש לה' על ידי אמו עוד בטרם נולד, וגדל במשכן שילה אצל עלי הכהן. בגיל צעיר זכה להתגלות א-לוהית. שפט והנהיג את ישראל במשך למעלה מעשרים שנה, ולאחר מכן משח שני מלכים: את שאול בן קיש, המלך הראשון בישראל, ואת דוד בן-ישי, אשר מלך אחריו.

מוצאו של שמואל ממשפחת לויים שהתגוררה בהר אפרים. את ביתו שלו קבע בעיר רמה, ממנה יצא אל אזורי אפרים, בנימין ויהודה. כינויו "הרואה" בא לו עקב השימוש בראייתו הנבואית לייעוץ ולסיוע לגדולים ולקטנים כאחד. שמואל נחשב לשופט האחרון ומנהיגותו הפכה לסמל של יושרה. בערוב ימיו העידו בני ישראל כי מעולם לא טעה ולא היטה את משפטם. 

  • תיאור המקום

    בספר שמואל נכתב (שמואל א, כ"ה): "וַיָּמָת שְׁמוּאֵל… וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה". כבר לפני דורות רבים זוהה הקבר באתר המוכר גם כיום, בפסגת הר, צפונית לשכונת רמות שבירושלים. המקום הוכרז כגן לאומי, וסביב מבנה הקבר ניתן למצוא עתיקות מתקופות שונות. במתחם גם מעיין, פינות צל ושולחנות פיקניק. 

  • אודות שמואל הנביא

    כמו שרה, רבקה ורחל, אימהות האומה, הייתה גם חנה – אמו של שמואל –עקרה. על-פי המתואר בספר שמואל, עלתה חנה למשכן בעיר שילה והתפללה לפרי בטן. היא אף הוסיפה ונדרה כי את הבן הראשון שייוולד לה היא תגדל כנזיר מרחם ("ומורא לא יעלה על ראשו") ותקדיש אותו לה'. לימים נולד שמואל, וחנה הפקידה אותו בידיו של עלי הכהן.

     

    שמואל גדל וראה מקרוב את השחיתות שפשתה בכהני המשכן, ובראשם שני בני עלי – חפני ופנחס, שניצלו את מעמדם לתועלתם ולהנאתם האישית, והתעלמו מאזהרות הנביא ומגערות אביהם. ואכן לא ארכו הימים ונבואתו של שמואל התקיימה: הפלישתים יצאו למלחמה בישראל ולקחו את ארון הא-להים בשבי; בניו של עלי נפטרו בקרבות, והוא עצמו נפטר מיד אחר כך עם קבלת הבשורות המרות; משכן שילה נחרב, וכהני בית עלי פסקו מלהנהיג את ישראל.

     

    שמואל נהיה למנהיג העם. במנהיגותו השתלבו – באופן יוצא דופן – הפן הממלכתי והפן הרוחני. הוא פעל בעקביות למיגור העבודה הזרה בישראל, כינס את העם לתפילה ועורר אותם לחזרה בתשובה. שמואל הנהיג את ישראל למלחמה נגד הפלישתים, והשיב להם את עצמאותם לאחר שעבוד של עשרים שנה. בכל אותן שנים נדד שמואל בין אזורים שונים – בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה – ושפט את ישראל בכל עניין ומחלוקת שהובאו לפתחו. כשופט נהג שמואל ביושר ובניקיון כפיים. כאשר הוא שואל את בני ישראל "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי", עונים לו העם מיד " לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה".

     

    לבקשת בני ישראל להמליך עליהם מלך, ממנה שמואל על פי מה שנגלה לו בנבואה את שאול בן קיש – איש שבט בנימין – למלך הראשון בישראל. שמואל תמך בשאול וליווה אותו אישית בשלבי התבססות שלטונו, אולם שאול לא שמע להנחיותיו של שמואל בדבר ה' בשתי מלחמות שונות – בפלישתים ובעמלק, ולכן ציווה ה' את שמואל  להמליך מלך אחר. ושמואל משח בדבר ה' בבית לחם את דוד – צעיר בניו של ישי. 

     

    מכאן ועד לפטירתו התרחק שמואל משאול, אך בסיפור יוצא דופן, התגלה שמואל פעם נוספת אל שאול אחרי פףטירתו – וזאת באמצעות בעלת האוב מעין דור אשר זימנה את רוחו של שמואל המת מעולם הנשמות. בהתגלות זו ניבא שמואל מפלה לישראל במלחמתם הקרבה עם הפלישתים, מלחמה בה ייפלו חלל גם שאול ושלושת בניו, ואמר לו: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים".

     

    שמואל גם נמנה בשרשרת מוסרי התורה, שהעבירו את התורה שבעל פה מדור לדור, כדברי חז"ל (אבות דרבי נתן פרק א): "שופטים מסרו (=את התורה) לעלי… ועלי מסר לשמואל". מסירה נוספת ששמואל היה המעביר שלה, היא "מגלת בנין בית המקדש" המוזכרת במדרשים (ילקוט שמעוני שמואל-א רמז קטו ועוד) כמגילה שנמסרה ממשה ליהושע וממנו לגדולי הדורות הבאים, ושמואל מסרה אותה לדוד שמסר אותה לשלמה (אגדת בראשית – פרק ל"ח), והיא כללה את תוכנית הבניה של בית המקדש.

     

    על-פי התלמוד (זבחים נ"ד ע"ב) כאשר דוד ברח מפני שאול, הוא הגיע לרמה אל שמואל הנביא (שמואל_א י"ט) הם עסקו יחד בשאלה היכן בדיוק צריך להיות מקומו של בית המקדש. ושמואל גם הסדיר את החלוקה למשמרות כהונה (תענית כ"ז). הוא נמנה (סוכה נ"ב) כאחד משמונה "נסיכי אדם" בהיסטוריה של העם היהודי, לצד אליהו הנביא ומלך המשיח. בספר תהילים (צ"ט) נזכר שמואל בנשימה אחת עם גדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", ומתוך כך מגיע המדרש למסקנה: "מלמד ששקול שמואל כנגד משה ואהרון כאחד". 

  • אירועים שנוהגים לקיים באתר

    בשלחן ערוך (או"ח סימן תק"פ סעיף ב) מוזכר יום כ"ח באייר (ויש אומרים כ"ט באייר), כיום שראוי להתענות בו מפני שהוא יום פטירתו של שמואל הנביא. מנהג קדום הוא לעלות בכ"ח ובכ"ט באייר לאתר קבר שמואל, ללמוד (בעיקר בחכמת הקבלה) ולהרבות בתפילה. בשנים מאוחרות יותר – מדי שנה מתקיים טקס הדלקה באתר בתאריך זה. 

    כמו כן יש הנוהגים לקיים את החלאקה – התספורת הראשונה לבני השלוש – בציון קבר שמואל הנביא.

  • סגולות

    שמואל נולד לאחר שנים של עקרות, ולכן נחשב קברו למקום המסוגל לפקידת עקרות. בשל היותו נביא ושופט, יש הנוהגים להתפלל במקום להצלחת ילדיהם בלימודים ובהליכה בדרך הישר והטוב. שמואל התפרסם בכך שלא החזיק אצלו שום רכוש וממון שאינם שלו אלא החזירם מיד לבעליהם, לכן ישנה סגולה והקפדה יתרה לתת צדקה בעת העלייה לקברו.

כתובת והוראות הגעה

ירושלים

המשך קריאה אודות המקום

אתר נבי סמואל חולש על כל ההרים שסביבו וכן על צומת הדרכים העתיקות שעברה בעמק תחתיו. בשל מקומו האסטרטגי היה המקום מיושב במשך תקופות רבות. הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הנם מתקופת בית ראשון.

 

על אף המסורות הקדומות המזהות את נבי סמואל עם רמה – עיר מגוריו ומקום קבורתו של שמואל – עלו במהלך הדורות השערות חלופיות ולפיהן נמצאת רמה במקום אחר. וזאת בעיקר מפני שהמקום "רמה" היה ככל הנראה במקום אחר בצפון נחלת בנימין.וכבר הנוסע המפורסם רבי בנימין מטודלה (ביקר בארץ בשנת ד'תתק"ל [1170]) זיהה את רמה במקום אחר, אך קיבל את הזיהוי המקובל כקבר שמואל, וכתב כי הצלבנים העבירו את עצמותיו של שמואל מקברו המקורי ברמה אל אתר הקבר המוכר לנו כיום.  ומאותה עת אין כמעט נוסע שלא מזכיר את המקום כמקום קבר שמואל.  

 

ואולם הגאון המופלא רבי יוסף שווארץ שעלה לארץ בשנת תקצ"ג (1833) יצא בספרו "תבואות הארץ" בתוקף נגד ההנחה שהצלבנים פגעו בעצמותיו של שמואל שקבור באמת ברמה, וקבע כי הצלבנים יכלו לבדות לעצמם מקום מקודש ולייחסו לקבר שמואל, גם מבלי להביא לשם את עצמותיו.

 

למעשה קיימות תעודות נוצריות המזכירות במקום את "מנזר שמואל" (כלומר מנזר נוצרי על שם שמואל הנביא) כבר מן המאה השביעית לספירתם (הרבה לפני התקופה הצלבנית), ובחפירות שנערכו בשנים האחרונות נמצא גם ממצא ארכיאולוגי מאותה תקופה בו כתוב בערבית: "דיר שמואל" כלומר מנזר שמואל. אלא שמנזרים נוצריים על שם אישים ידועים, לא קשורים בהכרח לקברים, ויש לכך דוגמאות רבות. 

 

הזיהוי המקובל יותר למקום הוא הזיהוי עם העיר "מצפה" שבה פעל שמואל הנביא. ולאור זאת, ובהתאמה לממצא הקדום יחסית שבו מוזכר "דיר שמואל", הועלתה השערה כי "נבי סמואל", הוא התקדש מפני שלמעשה "מצפה" הוא המקום בו נהג שמואל להתפלל (וכפי נוסח התפילה הידוע: "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו"), והוא גם שימש בימי קדם מקום תפילה בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע למקדש עצמו. וכפי שמסופר על יהודה המכבי שבטרם עלותו לירושלים לשחרר את המקדש מיד היוונים, כינס שם את העם לצום ותפילה. וכפי שכתוב בספר מקבים (א, ג, מו-מח): "ויאספו ויבאו למצפה מול ירושלים, כי מקום-תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק ואפר על ראשיהם, ויקרעו בגדיהם". אם אכן השערה זו נכונה, אם כן יש לפנינו מקום יהודי קדום שמקודש מאוד לתפילה (שני למקדש בחשיבותו), אף אם אינו קבר הנביא.

 

לאורך דורות רבים נשמרה זכותם של היהודים להתפלל במקום, אם כי לא ניתן היה למנוע מחלוקות וחיכוכים שפרצו מדי פעם בינם לבין המוסלמים. עד ראשית המאה ה-18 לסה"נ היה זה אתר מרכזי לעליה לרגל, והתקיימו בו "תיקונים" והילולות, כמו גם טקסי "חלאקה" – התספורת הראשונה לילדים שהגיעו לגיל שלוש. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-18 לסה"נ. הפחה הטורקי האשים את היהודים בהשחתת האתר ואסר עליהם את הכניסה אליו, ובמשך למעלה ממאה שנים פקדו יהודים מעטים את קבר שמואל הנביא, בדרך כלל תמורת תשלום.

 

בשל מיקומו הטקטי של נבי סמואל התקיימו במקום סדרה של קרבות קשים במלחמת העולם הראשונה. לאחר שנכבש לבסוף על-ידי הבריטים, הם החזיקו באזור עד לתום תקופת המנדט. במהלך מלחמת השחרור נכשלה התקפה של צה"ל על המתחם, והמקום נשאר בשליטת הירדנים עד למלחמת ששת הימים. ביום כ"ח באייר – יום שחרור ירושלים – נכבש גם מתחם קבר שמואל הנביא, אשר דורות רבים קודם לכן, היו נוהגים לפקוד אותו בתאריך זה. 

דילוג לתוכן