קבר שמואל הנביא ("נבי סמואל")

כמו שרה, רבקה ורחל, אימהות האומה, הייתה גם חנה – אמו של שמואל –עקרה. על-פי המתואר בספר שמואל, עלתה חנה למשכן בעיר שילה והתפללה לפרי בטן. היא אף הוסיפה ונדרה כי את הבן הראשון שייוולד לה היא תגדל כנזיר מרחם ("ומורא לא יעלה על ראשו") ותקדיש אותו לה'. לימים נולד שמואל, וחנה הפקידה אותו בידיו של עלי הכהן.

שמואל גדל וראה מקרוב את השחיתות שפשתה בכהני המשכן, ובראשם שני בני עלי – חפני ופנחס – שעשו במשכן כבשלהם, ניצלו את מעמדם לתועלתם ולהנאתם האישית, והתעלמו מאזהרות הנביא ומגערות אביהם. ואכן לא ארכו הימים ונבואתו של שמואל התקיימה: הפלישתים יצאו למלחמה בישראל ולקחו את ארון האלהים בשבי; בניו של עלי מתו בקרבות, והוא עצמו מת מיד אחר כך עם קבלת הבשורות המרות; משכן שילה נחרב, וכהני בית עלי פסקו מלהנהיג את ישראל.

שמואל היה למנהיג העם. במנהיגותו השתלבו – באופן יוצא דופן – הפן הממלכתי והפן הרוחני. הוא פעל בעקביות לצמצום העבודה הזרה בישראל, כינס את העם לתפילה ועורר אותם לחזרה בתשובה. במקביל הנהיג את ישראל למלחמה נגד הפלישתים, והשיב להם את עצמאותם לאחר שעבוד של עשרים שנה. בכל אותן שנים נדד שמואל בין אזורים שונים – בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה – ושפט את ישראל בכל עניין ומחלוקת שהובאו לפתחו. כשופט נהג שמואל ביושר ובניקיון כפיים, והתרחק מאוד מן השוחד. כאשר הוא שואל את בני ישראל "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי", עונים לו העם מיד " לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה".

לבקשת בני ישראל, ממנה שמואל את שאול בן קיש – איש שבט בנימין – למלך הראשון בישראל. שמואל תמך בשאול וליווה אותו אישית בשלבי התבססות שלטונו, אולם שאול לא שמע להנחיותיו של שמואל בשתי מלחמות שונות – בפלישתים ובעמלק, ולכן ציווה ה' את שמואל לבחור במלך אחר. שמואל נענה ומשח בבית לחם את דוד – צעיר בניו של ישי. 

מכאן ועד לפטירתו התרחק שמואל משני המלכים – דוד ושאול. בסיפור יוצא דופן, התגלה שמואל פעם נוספת אל שאול – וזאת באמצעות בעלת האוב מעין דור אשר זימנה את רוחו של שמואל המת מן העולם הבא. בהתגלות זו ניבא שמואל מפלה לישראל במלחמתם הקרבה עם הפלישתים, מלחמה בה ייפלו חלל גם שאול ושלושת בניו – "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים".

על-פי התלמוד (זבחים נ"ד) הניח שמואל את היסודות העיוניים להלכות בית המקדש, והסדיר מחדש את החלוקה למשמרות כהונה (תענית כ"ז). הוא נמנה (סוכה נ"ב) כאחד משמונה "נסיכי אדם" בהיסטוריה של העם היהודי, לצד אליהו הנביא ומלך המשיח. בספר תהילים (צ"ט) נזכר שמואל בנשימה אחת עם גדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", ומתוך כך מגיע המדרש למסקנה: "מלמד ששקול שמואל כנגד משה ואהרון כאחד". 

מנהג קדום הוא לעלות לשם בכ"ח ובכ"ט באייר, ללמוד (בעיקר בחכמת הקבלה) ולהרבות בתפילה. מדי שנה מתקיים טקס ההדלקה על הקבר בתאריך זה. 

שמואל נולד לאחר שנים של עקרות, ולכן נחשב קברו למקום המסוגל לפקידת עקרות. בשל היותו נביא ושופט, יש הנוהגים להתפלל במקום להצלחת ילדיהם בלימודים ובהליכה בדרך הישר והטוב. שמואל התפרסם בכך שלא החזיק אצלו שום רכוש וממון שאינם שלו אלא החזירם מיד לבעליהם, לכן ישנה סגולה והקפדה יתרה לתת צדקה בעת העלייה לקברו.