קבר רבי יהודה בן בבא

משמו של רבי יהודה בן בבא נמסרו כמה הלכות, בין השאר בדיני עירובין. כן הובאה עדותו על חמישה דברים מדורות קודמים (משנה עדויות פ"ו מ"א). ידועה מחלוקתו עם רבי עקיבא בדבר חזרה בתשובה (בבלי יומא דף פ"ו ע"ב): רבי יהודה סבר כי השב צריך לפרט את חטאיו, ואילו רבי עקיבא טען כנגדו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" – היינו שחטאו מכוסה ואין צריך לפרטו. 

בתקופת גזרות אדריאנוס אסרו הרומאים את הסמיכה – האצלת תפקיד הרבנות וההנהגה הרוחנית איש מפי איש. לאחר מותו של רבי עקיבא ורבים מתלמידיו חשש רבי יהודה בן בבא כי שושלת החכמים תפסק. על פי המסופר בתלמוד (סנהדרין י"ג ע"ב) הלך רבי יהודה וסמך לרבנות חמישה תלמידים מגדולי תלמידי רבי עקיבא. כשהכירו בו לגיון של רומאים אמר לתלמידים לברוח, אך הוא עצמו שזקן היה נותר במקום. לא הניחו לו הרומאים עד שנעצו בגופו שלוש מאות חניתות ועשאהו ככברה. על פי מסורת אחרת (מדרש "אלה אזכרה") הובא רבי יהודה בן בבא לפני אדריאנוס. לאחר דין ודברים ביניהם גזר עליו אדריאנוס לצאת להריגה. אותו היום ערב שבת היה, וביקש רבי יהודה שיעכבו מעט את דינו כדי שיזכה לקיים בפעם האחרונה את מצוות השבת. עם כניסת היום עמד ואמר קידוש היום – "ויכולו השמים והארץ" וביקש להשלים כל הפרשה כולה, אולם לא הניחו התליין ויצאה נשמתו במילים "אשר ברא אלקים". 

רבי יהודה בן בבא נמנה על עשרת הרוגי מלכות. הביטוי "הרוגי מלכות" מיוחס במקור לכל יהודי שמסר נפשו על קידוש השם ומת בשל יהדותו, וכך כותב עליהם הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד): וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". במסכת סוטה (דף מ"ח ע"ב) חוזה שמואל הקטן ברוח הקודש את מותם של שני הרוגי מלכות– רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל הראשון. בהמשך לדבריו מוזכרת מיתתו של רבי יהודה בן בבא בנסיבות דומות, ומוסבר כי לא יכלו להספדיו כראוי "שאין מספידין על הרוגי מלכות". במקום אחר (פסחים דף נ' ע"א) מספרת הגמרא על רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחלה וכמעט שפרחה נשמתו. כאשר הבריא שאל אותו אביו מה ראה בעולמות העליונים, והוא סיפר לו "…וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן". הגמרא מתלבטת האם הכוונה לרבי עקיבא וחבריו, או שמא להרוגים בלוד. בכתבי הגאונים נזכרים כבר רבי עקיבא וחבריו במספר מדויק – "עשרת הרוגי מלכות", ומאוחר יותר מסבירים "מארי דחכמתא" בעלי הקבלה כי מותם בייסורים של אותם גדולי ישראל בידי הרומאים הנו חלק מתהליך עמוק של כפרה על מכירת יוסף, והוא מחולל את הופעת תורה שבעל-פה במשנה ובתלמוד לאחר השבר של חורבן הבית השני.