ירושלים
"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִיא מַצֶּבֶת קְבֻֽרַת־רָחֵל עַד־הַיּוֹם." (בראשית ל"ה)
אשת יעקב אבינו ואמם של יוסף ובנימין. סמל לגעגוע, לאהבת הקב"ה את עמו ולתקוות הגאולה.
-
אודות רחל אמנו
רחל אמנו מכונה במדרש (בראשית רבה) "עיקרו של בית", מה שמלמד על מעמדה המיוחד בבניין בית ישראל. יוסף ובנימין. צאצאיה עמדו במרכזה של ממלכת ישראל בתקופת הבית הראשון. דמותה מוזכרת במדרשים רבים.
כדי לשאת את רחל לאשה, עבד יעקב אבינו שבע שנים אצל אביה לבן, שנים עליהן נאמר "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ" (בראשית כ"ט). בליל הכלולות החליף לבן את רחל באחותה לאה. רחל, על פי המדרש, התגברה על כאבה האישי וכדי למנוע מאחותה ביוש, מסרה רחל ללאה מראש את הסימנים שיעקב נתן לה לצורך הזיהוי שלה עצמה. ורק לאחר שיעקב התחייב לשבע שנות עבודה נוספות, ניתנה רחל ליעקב.
רחל אמנו הייתה בתו של לבן הארמי אחי רבקה. כאשר נמלט יעקב מפני עשו אחיו (ראו בראשית כ"ז-כ"ח) הוא שם פעמיו אל בית דודו – לבן. שם, על שפת הבאר בפאתי העיר, פגש לראשונה את בת-דודו רחל הרועה את צאן אביה, שם המתינו הרועים להתכנסות רועים רבים כדי לגלול את האבן הגדולה שכיסתה את הבאר. אך משראה יעקב את רחל, גלל יעקב לבדו את האבן הגדולה שכיסתה את פי הבאר והשקה את צאן לבן אחי אמו.
יעקב עבר לגור ולעבוד בבית לבן, וביקש ממנו את בתו רחל בתמורה לעבודתו. אך לאחר שבע שנים רימה לבן את יעקב ונתן לו לאשה את לאה – אחותה הבכורה של רחל, ויעקב נאלץ להתחייב לשבע שנים נוספות של עבודה כדי לזכות ברחל.
רחל שהייתה האישה האהובה והמועדפת, לא ילדה בנים ליעקב במשך שנים. ככל שנולדו ללאה עוד בנים, הלך צערה של רחל וגבר והיא אף הטיחה ביעקב "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי". יעקב ענה לה אף הוא בכעס: "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן?!". רק כעבור שנים זכתה רחל להיפקד בבן. היא קראה לו יוסף – "יוסף ה' לי בן אחר" – כביטוי לתקוותה ללדת בן נוסף.
לאחר שנים ארוכות בבית לבן, התגלה הקב"ה אל יעקב וציווה עליו לשוב לארץ ישראל. רחל ואחותה לאה קיבלו עליהן את הדבר ואף הצדיקו את יעקב המבקש להינתק מלבן, אביהן. כשעזבה משפחת יעקב את הבית, גנבה רחל את התרפים – צלמים שהיו חשובים בעיניו של לבן. לבן יצא בעקבות יעקב ובנותיו ומשהשיג אותם האשים אותם גם בגניבת התרפים. יעקב – שלא ידע כי רחל גנבתם – הכחיש את האשמה בתוקף והוסיף: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ – לֹא יִחְיֶה!". יש מן המפרשים הרואים בקללה עקיפה זו את הגורם לכך שרחל, שזכתה להריון שני, נפטרה בלידתה את בנם בנימין, בעודם בדרך – "בעוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה".
רחל נקברה בדרך בית לחם, והיא היחידה מבין אימהות ואבות האומה שאיננה קבורה במערת המכפלה. במרוצת השנים הפכה רחל סמל לאם החומלת על ילדיה, בני האומה הישראלית. הנביא ירמיהו תאר אותה בוכה על בניה הגולים: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א), והמדרשים שבאו בעקבותיו תיארו אותה עומדת על אם הדרך – אותה דרך שבה נקברה – כדי לנחם את הגולים, ולהמתין בתקווה לשובם ארצה.
-
תיאור המקום
בצוואתו ליוסף הזכיר יעקב את האירוע ואמר: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מ"ח). על פי מסורת ישראל נמצא הקבר דרומית לירושלים, במבואותיה הצפוניים של בית לחם.
מסורת מיקום קבר רחל לא התקבלה במלואה בימי התנאים, אך התחזקה ברבות הימים. גם הרמב"ן, שהיה חלוק על מסורת זיהוי הקבר, נמלך בדעתו אחרי שעלה לארץ ישראל ואמר: "וְעַכְשָׁו שֶׁזָּכִיתִי וּבָאתִי אֲנִי לִירוּשָׁלַיִם שֶׁבַח לָאֵל הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב, רָאִיתִי בְּעֵינַי שֶׁאֵין מִן קְבוּרַת רָחֵל לְבֵית לֶחֶם אֲפִלּוּ מִיל".
הקבר, הניצב על אם הדרך, מתואר גם בנבואת ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." (ירמיהו ל"א). עבור העולים אליו שימש קברה של רחל מזכרת-נצח להבטחת ה' "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" (ירמיהו ל"א).
מסורת העלייה לרגל אל קבר רחל היא מן העתיקות והמפורסמות. כבר בשנת 1170 תיאר מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה את ביקורו בקבר רחל הומה-האדם: "וקרוב לבית לחם כחצי מיל קבורת רחל על אם הדרך. והמצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למנין בני יעקב ועליה כפה בנויה על ארבעה עמודים. וכל היהודים העוברים חותמים שם על אבני המצבה.".
מבנה הקבר, שעבר מספר שינויים לאורך השנים, לא הפסיק למשוך אליו מבקרים ומתפללים יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. יהודים – נשים, גברים, מבוגרים ונערים הרבו להגיע לקבר ברגל או ברכיבה בחול המועד פסח ובל"ג בעומר – אז נהגו לשיר, לרקוד, להתפלל ולאכול.
במסעם של הנדבן היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי עם אשתו יהודית בארץ ישראל באוקטובר 1827 הגיעו השניים לקבר רחל. הגבירה יהודית, שהייתה חשוכת ילדים בעצמה, חשה הזדהות עמוקה עם דמותה של רחל, ובביקורם השני בארץ בקיץ 1839 תרמה כספים רבים לשיפוץ מבנה הקבר.
במשך תשע עשרה שנים, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, היה הקבר תחת כיבוש ירדן והגישה אליו נמנעה. מששוחרר המקום, ביום השני למלחמת ששת הימים, אחזה בציבור הישראלי התרגשות עצומה. המונים, מכל גווני החברה הישראלית, הגיעו אל המקום, ובהם גם נשיא המדינה דאז, זלמן שזר ורעייתו. הזמר אריק לביא שר אז, במילותיו של שמוליק רוזן "רְאִי רָחֵל, רְאִי; רְאִי, רִיבּוֹן עוֹלָם; רְאִי, רָחֵל, רְאִי – הֵם שָׁבוּ אֶל גְּבוּלָם ". קברה של רחל היה ונותר אתר מורשת חשוב ביותר בעל משמעות לאומית עבור שומרי מצוות ושאינם-דתיים כאחד, והוא מסמל את הקשר הבל ינתק בין העם לארצו.
-
סגולות
קבר רחל הפך במהלך הדורות למקום תפילה לנשים המבקשות להרות, וביטא תמיד את הגעגועים והתקווה לחזרה מן הגלות. לקבר נקשרות סגולות רבות הקשורות בפריון, לידה, רפואה ושמירה מכל רע.
מקומות קדושים באיזור: