התנא רבי חנניה בן עקשיא זיע"א היה מדמויות המופת של תקופת המשנה. זמנו המדויק אינו ידוע, אך נראה שחי בגליל בסמוך לתקופת מרד בר-כוכבא. כאחיו, רבי שמעון בן עקשיא, גם רבי חנניה כמעט ולא הותיר לנו מתורתו דבר, ולא זכינו להכיר את שמועותיו. מחוץ למשנה הוא מופיע בשתי מחלוקות: האחת בעניין עבודת הקורבנות במקדש, והשנייה – בדיני כתיבת ספר תורה.
במשנה נזכר רבי חנניה רק פעם אחת, אולם במימרה שהתפרסמה לאין שיעור. בסוף מסכת מכות נאמר: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו – יגדיל תורה ויאדיר". נהגו ישראל כי קוראים משנה זו בסוף כל שיעור או לימוד בציבור, טרם אמירת "קדיש דרבנן". בנוסף, הנוהגים לקרוא בשבתות הקיץ "פרקי אבות", חותמים כל פרק באזכור משנה זו.
מאמר זה של רבי חנניה זכה למעמד מיוחד מכיוון שהוא קושר בין הלכה לאגדה. בדבריו משבח רבי חנניה – בסגנון מדרשי-אגדי – את לומדי ההלכה, ובכך הוא נותן מקום לשתי צורות הלימוד הללו :ההלכה – עליה נסמכים גופי התורה, והאגדה – הפונה לכלל הציבור ומושכת את לב שומעיה. ומאמר זה משמש במהלך הדורות דרשנים רבים העוסקים בחשיבות המצוות.
קיימת מסורת שרבי חנניה בן עקשיא היה נוהג לומר קדיש לעילוי נשמת של אנשים שמתו חשוכי ילדים. הוא עצמו היה חשוך ילדים, וחכמים הודיעו לו כי הם יתקנו תקנה שבאופן קבוע יזכירו את שמו אחרי לימוד, קודם קדיש דרבנן, וכך נאמר עליו קדיש בכל הדורות.
