בית הכנסת העתיק של פקיעין

משערים כי שמה המקורי של פקיעין היה "תקוע הגלילית" [להבדיל מתקוע אשר ביהודה], וכי יהודים החלו להתיישב בה בהיקף משמעותי עם העתקתו של המרכז היהודי מיהודה לגליל במהלך המאה ה-2 לסה"נ, בעקבות מרד בר-כוכבא. על פי המסורת הביאו איתם הגולים מיהודה שתי אבנים מירושלים, ועליהן חרוטים סמלים יהודיים: מנורה ומחתה, לולב ושופר. אבנים אלו נמצאות עד היום במבנה בית הכנסת דהיום. בכתבי רבי משה באסולה [המאה ה-16 לסה"נ] המקום מכונה "בקיע", וכמאה שנה לאחר מכן נשמע הכינוי המוכר כיום – פקיעין. 

אחת התעשיות הנפוצות אז בפקיעין הייתה ייצור משי, ועץ התות העתיק העומד בחצר בית הכנסת הנו כנראה שריד לתקופה זו. במהלך פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ברחו כל יהודי פקיעין צפונה לסוריה, ורק משפחות בודדות חזרו – ביניהם משפחת זינאתי. יצחק בן-צבי, שנהיה לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, חקר את תולדות הכפר במחצית הראשונה של המאה ה-20 לסה"נ, והוא מצטט כי במפקד אוכלוסין שקיימו הבריטים באותן שנים נמנו בפקיעין 52 תושבים יהודיים. מאז הלכה ודעכה הנוכחות היהודית במקום. 

בית הכנסת התהדר עד לא מזמן בכמה ספרי תורה עתיקים, אחד מהם כתוב על עור צבי. מטעמי שמירה ושימור הועברו הספרים מבית הכנסת.

סיפורה המיוחד של פקיעין המשיך לעמוד במוקד תשומת הלב גם לאחר קום המדינה. תמונת בית הכנסת של פקיעין הופיעה על שטר של מאה שקלים חדשים – אותו שטר עליו הודפסה גם דמותו של הנשיא השני יצחק בן-צבי. מרגלית זינאתי, שומרת הגחלת שהחזיקה שנים רבות את מפתחות בית הכנסת, והנצר האחרון לשושלת זינאתי וליהודי פקיעין הקדומים, הדליקה משואה בטקס בהר הרצל לרגל יום העצמאות תשע"ח (2018).