רבי יוסי דפקיעין התאלמן בגיל צעיר, וכעבור זמן מה חלה אף הוא והיה מפרפר בין חיים למוות. בזכות תפילתו של בנו הקטן והדמעות שהוריד – "שערי דמעה לא ננעלו" – חזר רבי יוסי לאיתנו וזכה לחיות עוד עשרים ושתיים שנים. 

רבי אבא ורבי אלעזר, מגדולי חכמי הזוהר, הזדמנו לאיזור פקיעין כאשר חלה רבי יוסי את חוליו, והגיעו לשם בדיוק כדי לחזות בנס הגדול, עליו אמר רבי אלעזר: "זכאים אנו וברוך חלקינו, שראינו תחיית המתים במו עינינו" (זוהר ח"ג דף ר"ה ע"א). רבי יוסי אמר להם כי אין לו רשות למסור להם את הסודות שהתגלו לו בעולם האמת, אך דרש בפניהם דרשה עמוקה על הפסוק: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל".