קבר דבורה הנביאה

דבורה הייתה נביאה אשר פעלה כשופטת בתקופת השופטים. היא היתה יושבת תחת התומר בהר אפרים, ובני ישראל היו עולים אליה למשפט. באתם ימים שלט באזור יבין מלך חצור, והוא שיעבד את ישראל ורדה בהם באמצעות צבאו החזק, שכלל גם "חיל שריון" של תשע מאות רכב ברזל (מרכבות). בראש הצבא עמד סיסרא. לאחר עשרים שנות שעבוד צעקו בני ישראל אל ה' שיושיע אותם מיד יבין. רוח השם הייתה על דבורה, והיא ביקשה מברק בן אבינועם לאסוף אליו לוחמים ולמשוך את סיסרא לרדוף אחריהם לעמק. ברק סרב ללכת לבדו וביקש מדבורה להתלוות אליו. דבורה הסכימה אך הוסיפה בהסתייגות כי "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך", שכן סיסרא יימצא את מותו בידי אישה. כאשר נודע לסיסרא על הכוח שנערך כנגדו הוא החל להניע את צבאו דרך עמק הקישון. חייליו של ברק ירדו לקראתם מהר תבור – על פי הנחייתה של דבורה – בדיוק בעת ששטפון ומהומה מאת ה' גרפו את המרכבות ואילצו את הלוחמים להימלט מהן ברגל. סיסרא עצמו נמלט לאוהלה של יעל, אשת חבר הקיני, וביקש ממנה להחביאו. יעל השקתה את סיסרא בחלב וחיכתה עד שהוא נרדם על המיטה שהציעה לו, ואז התנקשה בחייו. לאחר הניצחון המופלא שוררו דבורה וברק את "שירת דבורה". השירה מתארת בתחילה את הקושי והרקע למלחמה: דרכים שוממות מבלי עובר, פחד ברחובות והסתגרות מאחורי חומות ושערים – "חדלו פרזון בישראל חדלו" (שופטים, ה'). בהמשך מתארת השירה את ההתגייסות למלחמה – "המתנדבים בעם ברכו ה", אך גם באה חשבון עם מקצת השבטים שחמקו ממנה בתואנות שונות. השירה מדגישה את הסיעתא דשמיא שאפשרה את הניצחון – "מן השמים נלחמו; הכוכבים ממסילותם נלחמו את סיסרא", ומסיימת בשבחה של יעל ששמרה על נאמנותה לעם ישראל כאשר מנעה מסיסרא צורר היהודים לחזור מן קרב בחיים. שירת דבורה זכתה למעמד מיוחד והיא נקראת בכל שבת כהפטרה של פרשת "בשלח" במקביל לשירת הים.