קבר רבי חייא ובניו

רבי חייא הגדול נולד בבבל ביישוב בשם כפרי, שהיה סמוך לעיר הגדולה סורא. הוא עלה לארץ ישראל עם אשתו ובניו וקבע את מושבו בעיר טבריה, ולמד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. רבי יהודה הנשיא החשיב מאוד את רבי חייא וקרא עליו את הפסוק "מארץ מרחק איש עצתי" (מנחות דף פ"ח ע"א), והיה משתבח בו ואומר שהוא "אדם גדול" "אדם קדוש" (בראשית רבה, פרשת נח, פרשה ל"ג סי' ג'). רבי חייא היה שליחו ובא כוחו של רבינו הקדוש לפסיקת הלכה, לישיבה בדין ואף לקידוש החודש – ורבי יהודה הנשיא סמך עליו בכל עניין. לעיתים אפילו ביטל דעתו מפני זו של רבי חייא, וכך אירע שבשאלה שנשאלה בבית המדרש, אמר רבי יהודה הנשיא לשואל: "הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא" (עבודה זרה דף ל"ו ע"ב). לפרנסתו עסק בפשתן (ירושלמי בבא מציעא פרק ה' הלכה ו') ובמשי (בראשית רבה וישלח פרשה ע"ז סי' ב). 

בגמרא (כתובות דף ק"ג ע"א) מסופר כי לפני פטירתו מינה רבי יהודה הנשיא לתפקידים הציבוריים שנשא, את גמליאל ואת שמעון בניו, וכן את חנינא בר חמא. אך על רבי חייא לא הטיל תפקיד ציבורי, כי היה עוסק במצוות, ורבי יהודה הנשיא לא רצה לגרום לו להתבטל מעיסוקיו אלו.

כאשר נוצר מתח בין רבי חייא לרבי חנינא, טען רבי חנינא כי אם תשכח תורה מישראל, הוא זה שיכול להשיב את התורה הנשכחת מכוח חכמתו ופלפולו. ועל כך השיב לו רבי חייא כי אין חשש כזה, מאחר שהוא – רבי חייא – ידאג לכך שכלל לא יתהוה מצב שבו ח"ו תשכח התורה. והוא הסביר שיעשה זאת על ידי הוראת התורה לילדי ישראל, באופן שבו ידאג לכל ההכנות הנצרכות לצורך זה מן היסוד. כי הוא יזרע פשתן, ומן הפשתן יעשה חבלים ויפרוש מצודות כדי לצוד צבאים, ומן העור של הצבאים יכין קלף לכתיבת ספרים, ויכתוב חומשים שאותם יחלק לקבוצות קטנות של תלמידים שאותן ימסור למורים שונים, וכמו כן ידאג לכך שגם את ששת סדרי המשנה ילמדו התלמידים בקבוצות השונות, ולאחר מכן יושיב את התלמידים עצמם זה עם זה, כדי שכל אחד מהם ילמד תלמיד מקבוצה אחרת את מה שלמד הוא בקבוצה שלו. על מעשיו אלו קרא עליו רבי יהודה הנשיא: "גדולים מעשה חייא" (כתובות שם).

רבי חייא נחשב כדמות מעבר בין תקופת התנאים והאמוראים. בהקשרים מסוימים הוא מופיע כחולק על דברי תנאים אחרים, ובמקרים אחרים הובאו דבריו כדברי אחד האמוראים. מפעלו הגדול היה – יחד עם רבי הושעיא – איסוף מקורות תנאים רבים שלא נכנסו למשנה אך הם חיוניים להבנתה ולהשלמת התמונה ההלכתית. מקורות אלו נקראים "ברייתות" שפירושו בשפה הארמית הוא "חיצוניות" כלומר חיצוניות למשנה. חיבור זה מוכר לנו כיום בשם "תוספתא". בזמנם של חכמי התלמוד היו קיימים עוד מקורות של ברייתות, אך לא תמיד הן נחשבו למסירות מדויקות של דברי התנאים, זאת לעומת אוסף הברייתות של רבי חייא ושל רבי הושעיא שנחשבו למדויקות ואמינות במיוחד.

בניו יהודה וחזקיה היו תלמידו, אך מלבדם למד מפיו גם אחיינו אשר שמו היה "אבא", אך הוא מכונה בתלמוד בשם "רב" . בשליחותו של דודו חזר רב לבבל לאחר כמה שנים בהן למד בארץ ישראל, והקים את הישיבה הגדולה בסורא – אחת משתי הישיבות הגדולות של בבל שעמדו בתפארתן במשך שמונה מאות שנה. 

רבי חייא היה נזהר בכבוד הבריות. פעם אחת נכנס לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא תלמיד שאכל שום, וריח לא נעים נדף מפיו. שאל רבי יהודה הנשיא: "מיהו שאכל שום?", שכן הריח הפריע לו בעת הלימוד. קם רבי חייא ויצא, קמו אחריו כל התלמידים ויצאו אף הם. כעס עליו רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא על שציער את אביו. הסביר לו רבי חייא כי לא הוא היה זה שאכל שום, וכי הוא יצא מבית המדרש ונטל על עצמו את האחריות למעשה, כדי למנוע בושה מאותו תלמיד שאכל שום (סנהדרין דף י"א ע"א). 

הגמרא מספרת כי אשתו של רבי חייא הייתה מצערת אותו, ואף על פי כן נהג בה כבוד רב. כאשר שאלו אותו תלמידיו על כך אמר להם: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" – ועל כך כבר הן ראויות להכרת הטוב. 

אליהו הנביא היה מתגלה לרבי יהודה הנשיא, והוא גילה לרבי יהודה הנשיא כי כוח התפילה של רבי חייא ובניו כאחד, שקול כנגד תפילת של שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב כאשר הם מתפללים יחד. פעם אחת גזרו תענית על עצירת הגשמים, ורבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא ובניו לעבור יחד כשליחי ציבור לפני התיבה. וכאשר אמרו בתפילתם:  "משיב הרוח" – נשבה מיד רוח; וכאשר אמרו בתפילתם: "מוריד הגשם" – ירד מייד גשם. וכשראו מן השמים את כוח תפילתם ויכולתם להביא לתחיית המתים קודם הזמן, נשלח אליהו להסיח את דעתם כדי שלא יגיעו לסיום הברכה ויאמרו את המילים "מחיה המתים" (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב). על אף מעלת התפילה הזו לא החזיק רבי חייא טובה לעצמו, והיה נוהג לומר כי מעולם לא הצליח לכוון בתפילתו כראוי. כאשר נפטר רבי חייא היה מקומו בגן עדן כל כך גבוה, שהיה היחיד שלא ניתן היה אף להסתכל לכיוונו.