קבר שמואל הנביא

בספר שמואל נכתב (שמואל א, כ"ה): "וַיָּמָת שְׁמוּאֵל… וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה". כבר לפני דורות רבים זוהה הקבר באתר המוכר גם כיום, בפסגת הר, צפונית לשכונת רמות שבירושלים. המקום הוכרז כגן לאומי, וסביב מבנה הקבר ניתן למצוא עתיקות מתקופות שונות. במתחם גם מעיין, פינות צל ושולחנות פיקניק.

אתר נבי סמואל חולש על כל ההרים שסביבו וכן על צומת הדרכים העתיקות שעברה בעמק תחתיו. בשל מקומו האסטרטגי היה המקום מיושב במשך תקופות רבות. הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הנם מתקופת בית ראשון.

על אף המסורות הקדומות המזהות את נבי סמואל עם רמה – עיר מגוריו ומקום קבורתו של שמואל – עלו במהלך הדורות השערות חלופיות ולפיהן נמצאת רמה במקום אחר. וזאת בעיקר מפני שהמקום "רמה" היה ככל הנראה במקום אחר בצפון נחלת בנימין.וכבר הנוסע המפורסם רבי בנימין מטודלה (ביקר בארץ בשנת ד'תתק"ל [1170]) זיהה את רמה במקום אחר, אך קיבל את הזיהוי המקובל כקבר שמואל, וכתב כי הצלבנים העבירו את עצמותיו של שמואל מקברו המקורי ברמה אל אתר הקבר המוכר לנו כיום.  ומאותה עת אין כמעט נוסע שלא מזכיר את המקום כמקום קבר שמואל.  

ואולם הגאון המופלא רבי יוסף שווארץ שעלה לארץ בשנת תקצ"ג (1833) יצא בספרו "תבואות הארץ" בתוקף נגד ההנחה שהצלבנים פגעו בעצמותיו של שמואל שקבור באמת ברמה, וקבע כי הצלבנים יכלו לבדות לעצמם מקום מקודש ולייחסו לקבר שמואל, גם מבלי להביא לשם את עצמותיו.

למעשה קיימות תעודות נוצריות המזכירות במקום את "מנזר שמואל" (כלומר מנזר נוצרי על שם שמואל הנביא) כבר מן המאה השביעית לספירתם (הרבה לפני התקופה הצלבנית), ובחפירות שנערכו בשנים האחרונות נמצא גם ממצא ארכיאולוגי מאותה תקופה בו כתוב בערבית: "דיר שמואל" כלומר מנזר שמואל. אלא שמנזרים נוצריים על שם אישים ידועים, לא קשורים בהכרח לקברים, ויש לכך דוגמאות רבות. 

הזיהוי המקובל יותר למקום הוא הזיהוי עם העיר "מצפה" שבה פעל שמואל הנביא. ולאור זאת, ובהתאמה לממצא הקדום יחסית שבו מוזכר "דיר שמואל", הועלתה השערה כי "נבי סמואל", הוא התקדש מפני שלמעשה "מצפה" הוא המקום בו נהג שמואל להתפלל (וכפי נוסח התפילה הידוע: "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו"), והוא גם שימש בימי קדם מקום תפילה בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע למקדש עצמו. וכפי שמסופר על יהודה המכבי שבטרם עלותו לירושלים לשחרר את המקדש מיד היוונים, כינס שם את העם לצום ותפילה. וכפי שכתוב בספר מקבים (א, ג, מו-מח): "ויאספו ויבאו למצפה מול ירושלים, כי מקום-תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק ואפר על ראשיהם, ויקרעו בגדיהם". אם אכן השערה זו נכונה, אם כן יש לפנינו מקום יהודי קדום שמקודש מאוד לתפילה (שני למקדש בחשיבותו), אף אם אינו קבר הנביא.

לאורך דורות רבים נשמרה זכותם של היהודים להתפלל במקום, אם כי לא ניתן היה למנוע מחלוקות וחיכוכים שפרצו מדי פעם בינם לבין המוסלמים. עד ראשית המאה ה-18 לסה"נ היה זה אתר מרכזי לעליה לרגל, והתקיימו בו "תיקונים" והילולות, כמו גם טקסי "חלאקה" – התספורת הראשונה לילדים שהגיעו לגיל שלוש. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-18 לסה"נ. הפחה הטורקי האשים את היהודים בהשחתת האתר ואסר עליהם את הכניסה אליו, ובמשך למעלה ממאה שנים פקדו יהודים מעטים את קבר שמואל הנביא, בדרך כלל תמורת תשלום.

בשל מיקומו הטקטי של נבי סמואל התקיימו במקום סדרה של קרבות קשים במלחמת העולם הראשונה. לאחר שנכבש לבסוף על-ידי הבריטים, הם החזיקו באזור עד לתום תקופת המנדט. במהלך מלחמת השחרור נכשלה התקפה של צה"ל על המתחם, והמקום נשאר בשליטת הירדנים עד למלחמת ששת הימים. ביום כ"ח באייר – יום שחרור ירושלים – נכבש גם מתחם קבר שמואל הנביא, אשר דורות רבים קודם לכן, היו נוהגים לפקוד אותו בתאריך זה. 

בשלחן ערוך (או"ח סימן תק"פ סעיף ב) מוזכר יום כ"ח באייר (ויש אומרים כ"ט באייר), כיום שראוי להתענות בו מפני שהוא יום פטירתו של שמואל הנביא. מנהג קדום הוא לעלות בכ"ח ובכ"ט באייר לאתר קבר שמואל, ללמוד (בעיקר בחכמת הקבלה) ולהרבות בתפילה. בשנים מאוחרות יותר – מדי שנה מתקיים טקס הדלקה באתר בתאריך זה. 

כמו כן יש הנוהגים לקיים את החלאקה – התספורת הראשונה לבני השלוש – בציון קבר שמואל הנביא.

שמואל נולד לאחר שנים של עקרות, ולכן נחשב קברו למקום המסוגל לפקידת עקרות. בשל היותו נביא ושופט, יש הנוהגים להתפלל במקום להצלחת ילדיהם בלימודים ובהליכה בדרך הישר והטוב. שמואל התפרסם בכך שלא החזיק אצלו שום רכוש וממון שאינם שלו אלא החזירם מיד לבעליהם, לכן ישנה סגולה והקפדה יתרה לתת צדקה בעת העלייה לקברו.