קבר רבי חוצפית המתורגמן

בעת שנחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בעניין תפילת ערבית אם היא רשות או חובה, נהג רבן גמליאל בתקיפות כלפי רבי יהושע, ובהיותו הנשיא השאיר את רבי יהושע עומד על רגליו שעה ארוכה. חכמי הסנהדרין הרגישו כי בדבר זה הרחיק רבן גמליאל לכת: "הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כׇּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחוּצְפִּית הַתּוּרְגְּמָן: עֲמוֹד! וְעָמַד." לאחר שבעצם הפסיקו את דרשתו של רבן גמליאל בכך שמנעו מרבי חוצפית לחזור אחריה בקול עבור קהל השומעים, החליטו חכמי אותו הדור להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו, עד שהתפייס וריצה את רבי יהושע ושב לנשיאותו. 

רבי חוצפית נמנה על עשרת הרוגי מלכות. הביטוי "הרוגי מלכות" מיוחס במקור לכל יהודי שמסר נפשו על קידוש השם ומת בשל יהדותו, וכך כותב עליהם הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד): וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". במסכת סוטה (דף מ"ח ע"ב) חוזה שמואל הקטן ברוח הקודש את מותם של שני הרוגי מלכות– רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל הראשון. במקום אחר (פסחים דף נ' ע"א) מספרת הגמרא על רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחלה וכמעט שפרחה נשמתו. כאשר הבריא שאל אותו אביו מה ראה בעולמות העליונים, והוא סיפר לו "…וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן". הגמרא מתלבטת האם הכוונה לרבי עקיבא וחבריו, או שמא להרוגים בלוד. מסורת היתה בידי הגאונים כי בין חבריו של רבי עקיבא הנזכרים כאן נמצא גם רבי חוצפית. בכתבי הגאונים נזכרים כבר רבי עקיבא וחבריו במספר מדויק – "עשרת הרוגי מלכות", ומאוחר יותר מסבירים "מארי דחכמתא", בעלי הקבלה, כי מותם בייסורים של אותם גדולי ישראל בידי הרומאים הנו חלק מתהליך עמוק של כפרה על מכירת יוסף, והוא מחולל את הופעת תורה שבעל-פה במשנה ובתלמוד לאחר השבר של חורבן הבית השני.