מערת הלל ותלמידיו

הלל הזקן נולד בבבל לקהילה היהודית הקדומה שהתקיימה שם מאז גלות בבל. על שנותיו הראשונות שם איננו יודעים מאומה, מלבד העובדה כי בשלב מסוים החליט לעלות לארץ ישראל. בהגיעו לארץ התפרנס הלל מעבודת דחק כגון חטיבת עצים. מכיוון שהכניסה לבית המדרש הוגבלה לקבוצת עלית מצומצמת של חכמים, נאלץ הלל השתמש במחצית משכרו הזעום כדי לשחד את שומר הפתח והלה אפשר לו להיכנס. באחד מערבי שבת לא עלה הדבר בידו, אך הוא החליט שלא לוותר על הלימוד ועלה לגג כדי להאזין מפתח הארובה. אותו ליל שבת ירד שלג, והלל קפא ואיבד את ההכרה בראש הגג. כאשר באו שמעיה ואבטליון למחר לבית המדרש הבחינו כי המקום חשוך מתמיד. שנשאו עיניהם וראו את דמותו של הלל מיד נחלצו להורידו משם כדי לחממו, באמרם: "כדאי הוא זה לחלל עליו את השבת".  [יומא דף ל"ה ע"ב]

מעמדו של הלל הלך והתבסס. בשנה אחת חל ערב פסח להיות בשבת, ובני בתירא שאלו את הלל כיצד נוהגים דיני הקרבן במצב כזה. הלל הוכיח להם את פסיקתו באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהם כגון קל וחומר או מגזרה שווה, אך הם לא קיבלו את הכרעתו עד שהעיד כי שמע הלכה זו מרבותיו שמעיה ואבטליון. [ירו' פסחים פ"ו ה"א]. בעקבות סיפור זה התמנה הלל לנשיא הסנהדרין.

במקום להעמיד שומר על הפתח ולצמצם את מספר הלומדים – גישתו של הלל כנשיא הייתה להרחיב את מספר הבאים בשערי בית המדרש. מסיבה זו הלכו תלמידי בית הלל ורבו על אלו של בית שמאי, ואיתם גם התרבו ההבדלים בפסיקה. אמנם הלל ושמאי נחלקו במשנה בשלושה נושאים בלבד, אולם תלמידיהם – בית הלל ובית שמאי – כבר מוזכרים במאות מחלוקות במקורות התנאים. מחלוקות אלו קשורות קשר עמוק לשאלת דרכי הלימוד הבסיסיות של התורה. במרוצת השנים התקבלה לחלוטין שיטת בית הלל, לאחר שיצאה בת קול ואמרה: "לא בשמים היא (ב"מ דף נ"ט ע"ב)… אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה – כבית הלל (עירובין דף י"ג ע"ב)". מחלוקת זו הפכה ברבות השנים דגם לתרבות של דיון מכבד למרות חילוקי הדעות: "איזוהי מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות פ"ד).

עוד מוסבר כי הלכה נפסקה כהלל מסיבה של הצטיינות מוסרית: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו"; לאמור: תלמידי הלל לא הפכו את המחלוקת עילה לסכסוך, ונהגו ענווה וכבוד בתלמידי שמאי. ענוה זו מקורה עוד בהלל הזקן עצמו. התלמוד מספר על שלושה נוכריים שביקשו להתגייר אך הציבו תנאים מקדימים לגיור, וכל אחד מהם – בנפרד – נדחה מהתהליך על ידי שמאי. לעומת זאת אצל הלל הם התקבלו בסבר פנים יפות, ולבסוף התגיירו בהצלחה לאחר שוויתרו על כל תנאי או טובת הנאה שרצו להפיק. "לימים נזדמנו שלושתם למקום אחד. אמרו: … ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה" [שבת דף ל"א ע"א]. עוד מסופר שם על שני אנשים שהתווכחו ביניהם אם ניתן להכעיס את הלל. הבטיח האחד לחברו סכום של ארבע מאות זוז אם רק יצליח להוציא את הלל משלוותו. הלך אותו אדם וקרא להלל כמה פעמים מבית המרחץ ובפיו שאלה חסרת חשיבות, אך באף אחת מהפעמים לא איבד הלל את סבלנותו אלא ענה באורך רוח, והניסיון – נכשל.

הלל גם תיקן כמה תקנות. המפורסמת שבכולן היא תקנת "פרוזבול", המיועדת להבטיח זמינות של הלוואות גם במהלך שנת שמיטה למרות שבסיום אותה שנה חלים דיני שמיטת כספים. גם המנהג לכרוך יחד מצה ומרור בפסח מקורה בהלל: "כך היה הלל הזקן עושה בזמן שבית המקדש קיים, היה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחד לקיים מה שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'". 

הלל התפרסם גם בהדרכותיו החברתיות הרבות. הוא החשיב מאוד את ערך השלום, ולימד "הווה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום". בענוותנותו ובמסירותו הצליח לחולל מהפך ששימר את עולם התורה ועיצב אותו לדורות בדרכו של הלל, כפי שזו באה לידי ביטוי אצל תלמידיו חכמי המשנה. 

מסורת היא לעלות למערת הלל ותלמידיו בפסח שני, י"ד באייר.