קבר רבן גמליאל דְיבנה

רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין בדור יבנה, בתקופה שבין המרד הגדול שהסתיים בחורבן בית המקדש ומרד בר כוכבא  שאחרי כשלונו עבר מרכז היישוב היהודי לגליל". רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נמנה בין "עשרת הרוגי מלכות" – גדולי ישראל אשר הוצאו להורג על-ידי הרומאים בתקופת שתי המרידות. את מקומו של האב רבן שמעון תפס רבן יוחנן בן-זכאי שנשא ונתן עם הרומאים על הסדרי הכניעה של ירושלים. לצד בקשתו המפורסמת "תנו לי יבנה וחכמיה" ביקש רבן יוחנן גם את "שושלת רבן גמליאל הזקן", מכיוון שביקש להשיב את תפקיד הנשיאות הרשמי לידי אחד מיורשיו הטבעיים. ואכן, לאחר שהחלה הסנהדרין להתבסס ביבנה, ועם חילופי השלטון ברומא בשלהי המאה ה-1 לסה"נ, בשלו התנאים – ורבן גמליאל נתמנה לנשיא.

רבן גמליאל [המכונה לעיתים גם "רבן גמליאל דיבנה" כדי להבדילו מסבו, רבן גמליאל הזקן] כיהן בנשיאות בתקופה סוערת ומורכבת. הוא מילא את תפקידו ביד רמה, ופעל במסירות לייצב את ספינת העם היהודי שהיטלטלה עדיין על גלי החורבן הסוערים. תחת הנהגתו נתקבלה באופן כולל ההלכה כבית הלל, ונדחתה שיטתם של בית שמאי. כאשר רבי אליעזר בן הורקנוס (שבדרך כלל ניתן לראותו כתלמיד של בית שמאי), שהיה גיסו של רבן גמליאל, עמד על דעתו בשאלת טהרתו של "תנורו של עכנאי" (ראו בבא מציעא נ"ט), נידה אותו רבן גמליאל, והעיד על עצמו "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל". 

בימי המקדש נתונה הייתה סמכות קביעת המועדים לסנהדרין שישבה בלשכת הגזית שבמקדש. לאחר החורבן עברה הסנהדרין ליבנה, ושם נקבעו באופן בלעדי מועדי השנה. רבן גמליאל שהיה הנשיא, ניהל את הדיונים הקשורים לקידוש החודש ועיבור השנה, והוא נזכר בדברי חז"ל בהקשר זה, הן בדרך שבה חקר את העדים, והן בפרטים אחרים שבהם אמר שכך הוא מקובל "מבית אבי אבא". 

פרשה מיוחדת הקשורה לזה, עוסקת לתוקף המחולט שיש לקידוש שנעשה על ידי בית דין, אפילו במקרה בו מתברר לכאורה שבית הדין טעה. אירע מקרה שבו לאחר מעשה התברר לרבי יהושע על פי תצפית, שקידוש החודש שבוצע על ידי רבן גמליאל, בוצע על סמך עדות שקרית, אולם רבן גמליאל קבע שגם במקרה זה יש לנהוג הלכה למעשה בהתאם לקביעה שלו, והוא גזר על רבי יהושע להתייצב אצלו ביום הכיפורים שתאם לחשבונו של רבי יהושע, כדי להראות קבל עם ועדה שרבי יהושע קיבל את הכרעתו כנשיא ושמר את מצוות הצום ביום הקודם. כשהגיע אליו רבי יהושע באותו היום, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי.

לא הייתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהיה זקן מופלג, כי הוא היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. רבן גמליאל , פסק ששלוש תפילות ביום הן חובה. רבי יהושע פסק, לעומתו, כי תפילת ערבית איננה חובה, אלא רשות – דבר שהוביל לעימות חריף בין השניים. חכמי בית המדרש לא הסכימו לקבל עוד את יחסו התקיף של הנשיא כלפי רבי יהושע, ובעצה אחת הסכימו להדיחו מתפקידו ולמנות במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. על פי המסופר בתלמוד (ברכות כ"ח) הלך אחר כך רבן גמליאל אל רבי יהושע והתפייס עמו, וחכמים התרצו להשיבו לתפקיד הנשיא. ואולם במצב שנוצר השאירו גם לרבי אלעזר בן עזריה תפקיד נשיאותי מסוים. כי בהתאם לנוהג, הדרשה בשבת הייתה שמורה לנשיא לבדו. ומאז שחזר רבן גמליאל לתפקיד נשיא הסנהדרין נקבע כי פעם אחת מתוך כל ארבע שבתות, ידרוש רבי אלעזר בן עזריה 

רבן גמליאל נסע רבות ברחבי הארץ כדי לתקן תקנות, לפסוק הלכה ולהשיב על שאלות. הוא קיים מערכת קשרים עם השלטונות הרומיים, והתלמוד מתעד את הפלגותיו למפגשים בסנאט הרומאי. גם ברגעי מותו חשב על הנהגת הציבור, וביקש שיקברוהו בכלי פשתן פשוטים ולא בתכריכים יקרים, על מנת לתת דוגמה לעשירי העם, ולאחד את מנהגי הקבורה לעשירים ולעניים. מאז ועד היום נוהגים יהודים להיקבר כפי שנהג רבן גמליאל.