קבר שמעון הצדיק

כאמור שמעון הצדיק חי בתקופת "שיירי כנסת הגדולה" – תקופת מעבר בין הנהגת החכמים והנביאים אנשי "כנסת הגדולה" בימי עזרא ונחמיה (ימי ראשית שיבת ציון), ובין הנהגת חכמי הסנהדרין שבראשם חכם מפורסם ידוע (נשיא), או במשך דורות, שני חכמים (תקופת "הזוגות", שאחד משמש נשיא הסנהדרין, ואחד אב בית דין). התיעוד המתאר את התנהלות הדברים בתקופה ההיא מועט. 

שמעון הצדיק הנו החכם הקדום ביותר – ולמעשה גם הכהן הגדול היחיד –  שדבריו מצוטטים במשנה (אבות א'), שם נאמר: "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד –  על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים".

כמנהיג פעל שמעון לשיקום חומות ירושלים (על פי בן-סירא), והוא גם היה בקשר עם מנהיגים ומצביאים שפעלו ושלטו באזור, ובמגילת תענית ובתלמוד (יומא ס"ט) מסופר גם על מפגש שלו עם אלכסנדר מוקדון עצמו. 

על פי המסופר שם היה אלכסנדר במסע לכיוון ישראל, וקבוצה של כותים (ראו מלכים ב, י"ז; עזרא ד') השתדלו אצלו וקיבלו את רשותו להרוס את בית המקדש. כששמע על כך שמעון הצדיק, קיבץ איתו מיקירי ירושלים ויצא לקראת אלכסנדר, והיו מהלכים זה לקראת זה בלילה. כשעלה השחר וראה אלכסנדר את שמעון הצדיק מיד ירד מסוסו וכרע ברך לפניו, בהסבירו לאנשיו: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי". שמעון טען בפני אלכסנדר שלא כדאי לו להחריב את בית המקדש שהרי זה המקום שבו מתפללים יום יום לשלום מלכותו, ואלכסנדר אכן חזר בו והורה להותיר את בית המקדש שבירושלים על כנו, ואיפשר ליהודים לעשות בכותים שהטעו אותו כטוב בעיניהם. וכך לאחר שהיהודים עשו שפטים בכותים, הם גם הרסו את המקדש של הכותים שהיה בה גרזים וקבעו את אותו יום (יום כ"א בכסליו), כיום שמחה שאסור להתענות בו ואסור לעשות בו מספד. 

בתלמוד (יומא ל"ט) מתוארות שנותיו של שמעון הצדיק ככהן גדול, כשנים טובות שבהם ההנהגה הא-להית במקדש הייתה הנהגה גלויה. במנורה שבמקדש היו נותנים בכל לילה כמות שמן שווה בכל הנרות, וזו הייתה כמות שמספיקה להדלקה מן הערב עד הבוקר. אך עד סוף ימיו של שמעון הצדיק, הנר המערבי שבמנורה היה דולק בדרך נס עשרים וארבע שעות. בלחם הפנים שהיה מוחלף ומחולק לכוהנים מידי שבת בשבתו הייתה שורה בזמנו ברכה, והוא הספיק לכוהנים רבים, והאש על המזבח  הייתה נדלקת בקלות ובוערת לאורך יום שלם.

במסכת נזיר (דף ד' ע"ב) מובאים דבריו של שמעון הצדיק, שבגלל מידת חסידותו היה נמנע מלאכול מקרבן אשם שמביא נזיר שנטמא וזאת בגלל איזה חשש הלכתי הכרוך לעיתים בקרבן מסוג זה. אך פעם אחת הוא לא אכל מקרבן שכזה, וזה היה במקרה נדיר שבו נוכח לדעת שאותו נזיר שהוצרך להביא את הקרבן, כיוון בנזירותו לשם שמים בכוונה שלמה.

נזיר זה שהגיע מן הדרום היה רועה צאן "יפה עינים, וטוב רואי, וקווצותיו (=שערותיו) סדורות לו תלתלים " שראה את בבואתו הנאה במים, וכשהתוודע ליופי הנדיר שלו, חשש שיופיו זה יגרום לו ללכת בדרכים לא טובות, ומשום כך החליט לידור נדר נזירות שבסופו צריך אדם לגלח את שערו. וכששמע שמעון הצדיק את דברי אותו נזיר, נשקו על ראשו ואמר לו: "כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

ככהן גדול היה היה שמעון הצדיק נכנס בכל שנה ביום הכיפורים לבדו לקודש הקודשים. בתלמוד (יומא ל"ט) מסופר כי דמות מלאך לבוש לבנים הייתה נכנסת עמו ויוצאת עמו לקדש הקדשים בכל שנה ושנה. שנה אחת נכנסה עמו אותה דמות ולא יצאה, וידע שימיו ספורים. ואכן, בכ"ט בתשרי של אותה שנה ("שבעה ימים אחר הרגל") נפטר שמעון הצדיק. לאחר מותו נתגלע סכסוך בין שני בניו על תפקיד הכהן הגדול. על רקע סכסוך זה עזב אחד הבנים את ירושלים והקים מקדש יהודי באלכסנדריה שבמצרים (מנחות ק"ט).

דמותו של שמעון הצדיק היוצא ביום הכיפורים מקודש הקודשים, מונצחת באחד מן הפיוטים העתיקים ביותר ששרדו בספר בן סירא, במילים: גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ… מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת… כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד. לפיוט זה חוברו גרסאות מאוחרות יותר, והן מושרות עד היום בקהילות רבות בשיאה של תפילת יום הכיפורים. 

נוהגים לחגוג במקום הילולות בכ"ט תשרי, שהוא יום פטירתו של שמעון הצדיק, כמו גם בל"ג בעומר, יום ההילולא של הרשב"י.

בעבר נהגו להתפלל במקום במיוחד בשנות בצורת. מסופר כי רבי משה גלאנטי שכיהן בירושלים כרב במאה ה – 17, נצטוה ע"י פחת העיר להוריד גשם בשנת בצורת.  שקבע כי אם לא ירד גשם, יגורשו היהודים מן העיר. רבי משה גלאנטי כינס את היהודים לתפילה במערת שמעון הצדיק, ובחזרת מן התפילה ירד גשם שוטף.כיום אין סגולות מיוחדות למקום, אך זה כמה דורות יש נוהגים לספר את ילדיהם תספורת ראשונה ("חלאקה") במקום בפרט ביום ל"ג בעומר, כדרך שנוהגים לעשות במירון. בשנים האחרונות יש שאימצו בו גם את סגולת "ח"י רוטל" שבה מחלקים שתיה (בכמות של שמונה עשר רוטל, השווה ל54- ליטר) למבקרים הצמאים, וזאת על דרך סגולה שיש נוהגים בה בי"ח באייר בקבר הרשב"י.