קבר יונה הנביא

לפי מדרשו של רבי אליעזר (פרדר"א פל"ג) היה יונה בנה של האשה הצרפית, אשר שיכנה בביתה את אליהו התשבי בימי הרעב. בזכותו של אליהו שכנה הברכה בקמח ובשמן שבביתה – "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", ואליהו החיה את הבן כאשר חלה ומת. לא ברור האם אותו הבן הוא יונה הנביא או שמא אחד מאחיו. להליכתו של יונה אל נינוה קודם מעין ניסיון שלו להימלט מצו הנבואה. יונה הפליג בים אולם סערה גדולה אילצה אותו לגלות את סודו לרעיו להפלגה, והוא מבקש מהם שיטילוהו אל הים כדי שהם ינצלו. יונה נבלע על ידי דג גדול אשר הקיא אותו ליבשה לאחר שלושה ימים. או אז חזר ונגלה אליו השם עם אותה נבואה: ללכת לנינוה ולקרוא לחזרתם בתשובה. סירובו הראשוני של יונה למלאת אחר דבר השם עולה בדיונים במקורות בדבר "הכובש נבואתו" (סנהדרין דף פ"ט ע"א; מהר"ל גבורות ה' פמ"ז ועוד). גם לאחר חזרתם של אנשי נינוה בתשובה חורה ליונה על שלא התקיימה בהנהגת הא-ל מידת "יקוב הדין את ההר", והגזרה על נינוה התבטלה. בתגובה מלמד ה' את יונה כי מידת הרחמים גוברת באשר אנשי נינוה – ככל יושבי תבל – הם יצרי כפיו של הבורא: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדֹולָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבֹּו אָדָם?!". הפטרת תפילת מנחה של יום הכיפורים מסתיימת באמירה זו המזכירה את מידות הרחמים של הקב"ה, ואליה נוהגים להוסיף את הפסוקים מספר מיכה המרמזים אף הם לי"ג מידות הרחמים, וכפי שמבאר הרמ"ק (תומר דבורה פ"א): "לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת."