קבר רבי ישמעאל "בעל הברייתות"

רבי ישמעאל היה ככל הנראה נכדו של רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול. בילדותו נלקח בשבי הרומאים. רבי יהושע הבחין בו בין השבויים ופעל לפדותו, שכן זיהה באותו ילד "שעתיד להיות מורה הוראה בישראל". 

רבי ישמעאל היה בן דורו של רבי עקיבא, וכן בר-הפלוגתא שלו. הם נבדלו זה מזה בגישתם העקרונית ללימוד פסוקי התורה: בעוד רבי עקיבא הינה דורש על כל אות וכל תג "תלי תלים של הלכות", גישתו של רבי ישמעאל הייתה "דיברה תורה כלשון בני אדם". לשיטתו, אין להסיק מסקנות הלכתיות משברי רמזים בפסוק, אלא רק מתוך אמירות עקרוניות או מפורשות. לרבי ישמעאל מיוחסת גם הברייתא המפורסמת המרכזת את "שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם" הנאמרת בתפילת שחרית לפני פסוקי דזמרא. 

בעוד מרבית חכמי דורו נותרו ביבנה, נראה שרבי ישמעאל הקדים לעבור לאושא שבגליל עוד לפני שפרץ מרד בר-כוכבא, ועל כן הוא מכונה "מהולכי אושא" [בבא בתרא דף כ"ח ע"א]. בשל הריחוק הגיאוגרפי, וכן בשל העובדה כי המשנה התיסדה על גישתו של רבי עקיבא ועל תורתם של תלמידיו, רבי ישמעאל כמעט ולא נזכר בה. בהתאמה, תורתו אכן נזכרת בברייתות רבות, ועל כן הוא מכונה "בעל הברייתות". מדרש ההלכה "מכילתא" לספר שמות מיוחס לבית מדרשו, וברייתות רבות נזכרות בביטוי הייחודי "תנא דבי רבי ישמעאל", כלומר מבית מדרשו של רבי ישמעאל. בין תלמידי בית מדרש זה ניתן למנות את ר' יאשיה ורבי יונתן.

רבי ישמעאל היה מעורב בדעת עם הבריות, ומדבריו ניכרת אהבתו הרבה לבני עמו. הוא שקבע את הכלל "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן יכולים רוב הציבור לעמוד בה" [בבא בתרא דף ס"ו ע"ב], ואת דבריו במסכת אבות [פרק ג] הוא חותם באמירה "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". בשל כך היה דמות אהודה מאוד על בני עמו, וכשמת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה [נדרים דף ס"ו ע"א].