בית הכנסת ובית העלמין העתיק בשפרעם

היישוב היהודי בשפרעם הוא קדום. בימי הרומאים הייתה שפרעם אחד ממוקדי המרד, ובמקום אף נמצאו קברים מתקופה זו. מן התוספתא (מקוואות פ"ו ה"א) ניתן ללמוד על קיומם של חיים יהודיים תוססים בשפרעם באותם ימים, וכן על הקפדתם בדיני טומאה וטהרה: "מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם, ושל שפרעם היה, והיה ר' דוסא מושיב בו שני תלמידי חכמים כדי שיקוו בו המים 40 סאה". רבי יוסי הגלילי היה בן שפרעם, ואף את רבי יהודה בן בבא מצינו בין אושר לשפרעם כשהוא מוסר את נפשו וסומך לרבנות חמישה מתלמידיו בימי גזרות השמד, אירוע שהביא עליו את מותו בידי הרומאים. 

ברבות השנים הפכה שפרעם לעיר מעורבת ובה מתגוררים נוצרים ומאוחר יותר גם מוסלמים. הקהילה היהודית בעיר התחזקה לאחר שהגיעה אליה קבוצה ממגורשי ספרד בימי השלטון הממלוכי, אולם התנאים בעיר היו קשים ורבים עזבו אותה. עם עליית התורכים לשלטון השתפר מצבה הכלכלי והביטחוני של העיר ויהודים שבים אליה, ומספרם מתייצב על כ-20 משפחות (לצד כ-200 משפחות לא-יהודיות). בשלב מסוים אף מגיע למקום רבי חיים אבולעפיה יחד עם תלמידיו, והם משקמים את בית הכנסת העומד על תלו של בית-הכנסת העתיק במקום. ב-1849 פנו יהודי העיר במכתב למונטפיורי וסיפרו על מצבם הכלכלי הקשה, ועל בריחת יהודים מהעיר כתוצאה מהמצב. מספרם של היהודים בעיר גדל בהתמדה בתקופה זו, אך בראשית המאה ה-20 גברה המתיחות בין יהודים ומוסלמים ויהודי שפרעם עזבו אותה עד האחרון שבהם.