ברוכים הבאים להילולת הרמב"ם תשפ"א

רבי משה בן מימון – הרמב"ם – חי ופעל במאה ה-12 לסה"נ. הוא נולד בקורדובה שבספרד ולמד תורה בעיקר אצל אביו. ייתכן שהספיק גם ללמוד תקופה קצרה אצל רבו של אביו – הר"י ן' מיגאש, תלמידו של הרי"ף. לצד לימוד התורה רכש הרמב"ם כבר בצעירותו השכלה רחבה בתחומי המתמטיקה, הרפואה והפילוסופיה – תחומים בהם עסק והתמקצע גם בהמשך חייו.

בראשית העשור השני לחיי הרמב"ם עזבה המשפחה את קורדובה עקב הרדיפות הקשות כנגד יהודי האזור, ובתום שנים רבות של נדודים עברה להתגורר בעיר פאס שבמרוקו. לא ארכו הימים וגם בפאס חלה הדרדרות במצב הביטחוני של היהודים, והמשפחה הפליגה למקום חדש – לישראל. בהגיעם לנמל עכו נדר הרמב"ם לקיים יום חג בכל שנה בתאריך זה, שבו ניצל מן הגזרות והשמד שהיו מנת חלקו עד כה.

לאחר חמישה חודשים בישראל קבעו הרמב"ם ובני ביתו את מקום מושבם במצרים, שם הגיעו יצירתו התורנית וחייו האישיים – לשיאם. הוא התמנה לראש הקהילה היהודית במצרים, והיווה כתובת לשאלות שהופנו אליו מכל רחבי העולם היהודי. בין האגרות התפרסמו במיוחד "אגרת השמד", "אגרת תחיית המתים", ו-"אגרת תימן". זו האחרונה נשלחה אליו בעקבות גזרות קשות והופעה של משיח שקר בקרב הקהילה בתימן, ובתשובתו מעודד הרמב"ם את רוחם ואף מדריך אותם שלא לטעות במשיחיות השקר. חלופת המכתבים של הרמב"ם עם יהודי תימן הלכה והעמיקה, והם קבעו את אבני החן של משנתו ההלכתית וההגותית בכתר מנהגי תימן עד היום.

במצרים השלים הרמב"ם את חיבוריו המרכזיים: ספר ההלכה "היד החזקה", וספר הפילוסופיה "מורה נבוכים". הוא גם הרחיב את עיסוקו ברפואה עד שהיה לרופא האישי בארמון המלך במצרים. במצרים גם נולד לו בנו יחידו רבי אברהם בן הרמב"ם, מחבר הספר "המספיק לעובדי השם", שמילא את מקום אביו ברבנות ובהנהגת הקהילה לאחר מותו.

לפוריות היצירה של הרמב"ם ורבגוניותה אין אח ורע. ספרו "היד החזקה" הנו ספר ההלכה המקיף ביותר בארון הספרים היהודי. הספר מאורגן במבנה לוגי מרשים, ומנוסח בלשון תמציתית ומדויקת. גדולי הרבנים – ובתוכם ר' חיים מבריסק, "האור שמח" והרוגצ'ובר – עסקו בלימוד "היד" באופן שיטתי, ואף כתבו עליו ספרים של פירושים וחידושים. בספר "מורה הנבוכים" מציג הרמב"ם רעיונות חדשניים ועמוקים בהבנת האלוקות, תוך שהוא מתייחס גם ליסודות מרכזיים בפילוסופיה. כתוצאה מכך, נלמדו כתביו של הרמב"ם באירופה ובארצות האסלאם כאחד.

גישתו הפילוסופית של הרמב"ם העמידה עליו גם מתנגדים, ואף היה ניסיון להחרימו ולשרוף את כתביו. אולם תוך דורות מעטים התקבע מעמדו כאחד המאורות הגדולים שזרחו בשמי העם היהודי. פסקי ההלכה של הרמב"ם הם למעשה המקור המרכזי עליו הסתמך מהר"י קארו בחיבוריו "בית יוסף" ו-"שולחן ערוך" שהתקבלו בכל קהילות ישראל. עיקרי האמונה שכתב הרמב"ם וביאר באיגרותיו היו כמגדלור של אמונה ותקווה בחשכת הגלות, עד שמזכירים אותו בנשימה אחת עם משה רבינו: "ממשה עד משה לא קם כמשה".